מגזין בראש אחד מיועד לנוער בגיל העשרה
הגיליון אקראי שנדגם משנת 2003 של המגזין לנוער בראש אחד, מוקדש לנשים ומעצים את המושג אישה כאשר הוא מאדיר את דמותה לכל אורכו ורוחבו של המגזין והן מבצבצות מכל דף ודף מתוך ארבעים דפיו של העיתון, פלוס בונוס מיוחד של שלושה עמודים כפולים שבהם מצולמות בנות ונערות יפות מראה המחייכות ושוחקות שפתיים, בחברותא לבדן או כשהן מלווות בחנון תורן המוצנע בפינה, מוצג כסרח עודף, או בורח כל עוד נפשו בכפו והכריכה האחורית מסיימת את מפח נפשו בריסוסו כג'וק שעף מהבקבוק.
הגברים היחידים והספורים המופיעים בין השערים, הם או כוחניים ומטפסי הרים, או שהם מוצגים כחרמנים ואפילו המדגישים את נבזות יצריהם המיניים בכך שהם אוחזים ביד על הביצים - מעידים!
והודאה הגורפת של עורכי המגזין לנוער בראש אחד היא פשוטה עד אובדת ביצה:
אישה מצולמת, היא אישה שמוכרת, אישה שמוכרת מכניסה לכיס מזומנים, לא חשוב שהם מחפיצים את האישה, בניגוד לדעתה שהרי היא הפוכה לחלוטין וטוענת כי שימוש בגופה של האישה למטרות של עשיית רווחים כספיים, הוא פשע שמציג את כלל ציבור הגברות, באור מיני של תני-לי-עוד.
מכך מסתבר, שלא רק הסרסורים ובעלי אתרי סקס, כולל הערוצים הכחולים, משתמשים בנשים למטרות עשיית רווחים. ההבדל כנראה נעוץ בעובדה שבאתרי סקס וסרטים כחולים, נשים מוצגות במערומים בוטים. ואפילו חלילה בשעת קיום יחסים.
וכאן נכנסת השאלה שלי מלמטה מכוון חשיבה אחר:
מה ההבדל בין הצגת האישה כאובייקט מיני שעוזר למכור סקס זמין או מזדמן, לבין הצגתה של האישה כאובייקט-מסחרי שהוא למעשה עוזר למכור הכול – החל מכלי עבודה שבהם רק גברים משתמשים, עובר לכל שאר המוצרים גם לפסח ולחגים ומסתיים אי שם במחוזות שאינם דמיוניים.
למעשה, ההבדל לרובנו ברור, באובייקט הראשון מתמקדים הצופים באברים מוצנעים המחליפים-נוזלים או מגירים אותם מתוכם. באובייקט השני מתמקדים הצופים בפרטים שאינם לחלוחיים ומכך הם יותר כשרים בעיניו. דהיינו ההבדל טמון בנוזל, במשמע אם רואים וניגר מהם או ניחר גרונם למראה.
ובמילים אחרות, כאן אנחנו נוגעים בכל האקט של חילוף החומרים, שמתחיל מהכנסת אנרגיה אל הגוף במשמע לאכול, עובר להוצאת הפסולת ומתעכב פה ושם על הפרשות האדם, כמו זעה, פליטת זרע, ומחזור חודשי. כשכולם נמצאים בשטח האסור מבחינה דתית, הלכתית, חברתית.
ומכוון שכל הכניסות-יציאות הרשומות לעיל, הם בחזקת טאבו אצל רוב בני האדם אם לא אצל כולם. אנחנו גם לא אוהבים שיתעדו אותנו בשעת העשייה, אנחנו לא מצלמים בני אדם בשעת הישיבה על הכס, אנחנו ממעטים לצלם אנשים בזלילה וסביאה כמו שאנחנו אוהבים לאכול, יש בנו פחד שבשעת המעשה הבסיסי ביותר שלנו – לאכול. ניתפס בעיני האחרים כחזירים, בשיניים ובפה קורעים חיות מבושלות לגזרים קטנים – וטוחנים לבפנים.
אפשר לשים לב לכך, כי כאשר אנו אוכלים בגפנו, וככל שהסובבים אותנו רגילים אלינו, אנחנו זונחים את נימוסי השולחן המסורתיים ופשוט אוכלים ונהנים, גם אם המיונז מטפטף על הפנים, בדיוק כמו ילדים קטנים.
גם ברום המושב, נחשב לטאבו – אע"פ שצורך טבעי זה, נחשב ע"י רבים כ"חצי-זיון" אין אנו נוהגים לדסקס בצורות והגוונים היוצאים, עם בני אדם אחרים, פרט לרופאים. ומי שבכל זאת שש לניחוח – מקבל את התווית סוטה.
ככה גם מערכת יחסי המין. הגם שהיא זאת שמענגת את רובנו, אנחנו לא אוהבים שיציצו לנו למיטה, בשעת בין המייצרים כשגוף חובר לאחר בקילוחים קלים העולים לסער עלי ימים ומסתיימים בשטף הן לחוץ וגם לבפנים.
גם כאן, מה שאנחנו עושים ואוהבים לעשות באלף ואחד דרכים. אנחנו לא אוהבים להביט באחרים, כוון שכמו בנושא האוכל, מה שרואים יכול להיות מגעיל לפעמים, דוחה ברמים מהמקרים, או מגרה את הקיבה או את החשקים המיניים.
כך או אחרת, מה שאנחנו לא אוהבים אצלנו בבטן או במיטה, אנחנו פוסלים מלכתחילה.
ומכך, כמו שלא מחייבים אדם לאכול חזיר בניגוד לרצונו, ככה אסור להגביל מכירת בשר של חזיר, הרי המשמעות היא שכל אדם חופשי ואדון לעצמו והוא זה שבוחר מה יכנס אל תוכו. אלא מה?
על אותו המשקל של מכירת בשר-חזיר – במשמע ירצה יאכל, לא ירצה, לא יאכל,
מתקיימת הנחה זו אל מכירת הגוף ושידול לקנותו בהצגתו בחוץ לעיני הכול.
וכאן עולה וצצה בעיית חילוקי הדעות בתוך אותו ה"גוף" שמושך לשני כוונים שונים!
מצד אחד המתחבר למה שכתבתי בתחילה, אומרים לנו שהצגת האישה כאובייקט מיני בסרטים כחולים משולה ל"מכירת-בשר", עבור אותו "הגוף" - האישה היא "בשר למכירה" רק כאשר היא מחליפה נוזלים עם אחרים. וגם לבדה בלי בגדים כביומה היוולדה ובתנוחות מפורשות שבהם מתגלים כול אותם האזורים הנוטפים – שאצל אחדים כולאים ברקים ובאחרים הם פוגעים.
מאידך, אותו "הגוף" שדעתו ידועה בתמיכתו לאוסרי מכירת החזיר והמניעים רשומים מעלה, היה נגד ההחלטה להפסיק את מכירת החזיר משיקולים אחרים היוצאים כולם מתוך הנחה שגויה הרואה אך ורק מה שמתחשק לה – ופוסלת את כל השאר, בלי להבחין בעובדות.
כי אם אנחנו יודעים שאוכל ומין הם צרכים בסיסיים שכולנו עושים בהנאה - וזאת עובדה.
כיצד זה שמותר למכור בשר ממניעים של חירות האדם על המאכל האהוב עליו.
ואסור למכור מין-זמין או תמונות של מעשים מענגים כקינוח לייצר?
ולא רק זאת, אם נביט אל שטף הנשים המצולמות שמוכרות לנו לא רק חסדים מיניים, נמצא כי אנחנו נמצאים בתקופה של חשיבה פמיניסטית שעוותה לכלל אבסורד. אנחנו נגלה כי כל מערכות העיתונים ממסד ועד טפחות מצוותות בידי נשים, העורכות, גוזרות, כותבות ומציגות נשים, בשלל גוונים, עם בגדים לפעמים אבל ברוב המקרים, הלבוש חושף יותר והדוגמנית, זמרת של היום יודעת שהגוף שלה מוכר ומשתמשת באופן בוטה, בחסות מערכת עיתונות נשית, התומכת בהחפצת האישה לאובייקט שמוכר סקס המשתלב בכל מגזין ומשדל אותנו לקנות עוד... ולהזמין אובייקט למין – וזה זמין!
וכאשר הזמינות קלה, כאשר רואים אז חומדים לעוד, כאשר מנגנים לנו על בסיס היצרים, כולנו פתאים גמורים, אין לנו שליטה על החשקים. ופורחת ועולה החפצת הגוף שמסירה רשמית את הלאווים החברתיים וגורמת לנשים לנצל את הנתונים ולהפוך לסוחרת זאת באחרת ואם מתמזל אז כאובייקט-מיני – מתקבלים.
הגיליון אקראי שנדגם משנת 2003 של המגזין לנוער בראש אחד, מוקדש לנשים ומעצים את המושג אישה כאשר הוא מאדיר את דמותה לכל אורכו ורוחבו של המגזין והן מבצבצות מכל דף ודף מתוך ארבעים דפיו של העיתון, פלוס בונוס מיוחד של שלושה עמודים כפולים שבהם מצולמות בנות ונערות יפות מראה המחייכות ושוחקות שפתיים, בחברותא לבדן או כשהן מלווות בחנון תורן המוצנע בפינה, מוצג כסרח עודף, או בורח כל עוד נפשו בכפו והכריכה האחורית מסיימת את מפח נפשו בריסוסו כג'וק שעף מהבקבוק.
הגברים היחידים והספורים המופיעים בין השערים, הם או כוחניים ומטפסי הרים, או שהם מוצגים כחרמנים ואפילו המדגישים את נבזות יצריהם המיניים בכך שהם אוחזים ביד על הביצים - מעידים!
והודאה הגורפת של עורכי המגזין לנוער בראש אחד היא פשוטה עד אובדת ביצה:
אישה מצולמת, היא אישה שמוכרת, אישה שמוכרת מכניסה לכיס מזומנים, לא חשוב שהם מחפיצים את האישה, בניגוד לדעתה שהרי היא הפוכה לחלוטין וטוענת כי שימוש בגופה של האישה למטרות של עשיית רווחים כספיים, הוא פשע שמציג את כלל ציבור הגברות, באור מיני של תני-לי-עוד.
מכך מסתבר, שלא רק הסרסורים ובעלי אתרי סקס, כולל הערוצים הכחולים, משתמשים בנשים למטרות עשיית רווחים. ההבדל כנראה נעוץ בעובדה שבאתרי סקס וסרטים כחולים, נשים מוצגות במערומים בוטים. ואפילו חלילה בשעת קיום יחסים.
וכאן נכנסת השאלה שלי מלמטה מכוון חשיבה אחר:
מה ההבדל בין הצגת האישה כאובייקט מיני שעוזר למכור סקס זמין או מזדמן, לבין הצגתה של האישה כאובייקט-מסחרי שהוא למעשה עוזר למכור הכול – החל מכלי עבודה שבהם רק גברים משתמשים, עובר לכל שאר המוצרים גם לפסח ולחגים ומסתיים אי שם במחוזות שאינם דמיוניים.
למעשה, ההבדל לרובנו ברור, באובייקט הראשון מתמקדים הצופים באברים מוצנעים המחליפים-נוזלים או מגירים אותם מתוכם. באובייקט השני מתמקדים הצופים בפרטים שאינם לחלוחיים ומכך הם יותר כשרים בעיניו. דהיינו ההבדל טמון בנוזל, במשמע אם רואים וניגר מהם או ניחר גרונם למראה.
ובמילים אחרות, כאן אנחנו נוגעים בכל האקט של חילוף החומרים, שמתחיל מהכנסת אנרגיה אל הגוף במשמע לאכול, עובר להוצאת הפסולת ומתעכב פה ושם על הפרשות האדם, כמו זעה, פליטת זרע, ומחזור חודשי. כשכולם נמצאים בשטח האסור מבחינה דתית, הלכתית, חברתית.
ומכוון שכל הכניסות-יציאות הרשומות לעיל, הם בחזקת טאבו אצל רוב בני האדם אם לא אצל כולם. אנחנו גם לא אוהבים שיתעדו אותנו בשעת העשייה, אנחנו לא מצלמים בני אדם בשעת הישיבה על הכס, אנחנו ממעטים לצלם אנשים בזלילה וסביאה כמו שאנחנו אוהבים לאכול, יש בנו פחד שבשעת המעשה הבסיסי ביותר שלנו – לאכול. ניתפס בעיני האחרים כחזירים, בשיניים ובפה קורעים חיות מבושלות לגזרים קטנים – וטוחנים לבפנים.
אפשר לשים לב לכך, כי כאשר אנו אוכלים בגפנו, וככל שהסובבים אותנו רגילים אלינו, אנחנו זונחים את נימוסי השולחן המסורתיים ופשוט אוכלים ונהנים, גם אם המיונז מטפטף על הפנים, בדיוק כמו ילדים קטנים.
גם ברום המושב, נחשב לטאבו – אע"פ שצורך טבעי זה, נחשב ע"י רבים כ"חצי-זיון" אין אנו נוהגים לדסקס בצורות והגוונים היוצאים, עם בני אדם אחרים, פרט לרופאים. ומי שבכל זאת שש לניחוח – מקבל את התווית סוטה.
ככה גם מערכת יחסי המין. הגם שהיא זאת שמענגת את רובנו, אנחנו לא אוהבים שיציצו לנו למיטה, בשעת בין המייצרים כשגוף חובר לאחר בקילוחים קלים העולים לסער עלי ימים ומסתיימים בשטף הן לחוץ וגם לבפנים.
גם כאן, מה שאנחנו עושים ואוהבים לעשות באלף ואחד דרכים. אנחנו לא אוהבים להביט באחרים, כוון שכמו בנושא האוכל, מה שרואים יכול להיות מגעיל לפעמים, דוחה ברמים מהמקרים, או מגרה את הקיבה או את החשקים המיניים.
כך או אחרת, מה שאנחנו לא אוהבים אצלנו בבטן או במיטה, אנחנו פוסלים מלכתחילה.
ומכך, כמו שלא מחייבים אדם לאכול חזיר בניגוד לרצונו, ככה אסור להגביל מכירת בשר של חזיר, הרי המשמעות היא שכל אדם חופשי ואדון לעצמו והוא זה שבוחר מה יכנס אל תוכו. אלא מה?
על אותו המשקל של מכירת בשר-חזיר – במשמע ירצה יאכל, לא ירצה, לא יאכל,
מתקיימת הנחה זו אל מכירת הגוף ושידול לקנותו בהצגתו בחוץ לעיני הכול.
וכאן עולה וצצה בעיית חילוקי הדעות בתוך אותו ה"גוף" שמושך לשני כוונים שונים!
מצד אחד המתחבר למה שכתבתי בתחילה, אומרים לנו שהצגת האישה כאובייקט מיני בסרטים כחולים משולה ל"מכירת-בשר", עבור אותו "הגוף" - האישה היא "בשר למכירה" רק כאשר היא מחליפה נוזלים עם אחרים. וגם לבדה בלי בגדים כביומה היוולדה ובתנוחות מפורשות שבהם מתגלים כול אותם האזורים הנוטפים – שאצל אחדים כולאים ברקים ובאחרים הם פוגעים.
מאידך, אותו "הגוף" שדעתו ידועה בתמיכתו לאוסרי מכירת החזיר והמניעים רשומים מעלה, היה נגד ההחלטה להפסיק את מכירת החזיר משיקולים אחרים היוצאים כולם מתוך הנחה שגויה הרואה אך ורק מה שמתחשק לה – ופוסלת את כל השאר, בלי להבחין בעובדות.
כי אם אנחנו יודעים שאוכל ומין הם צרכים בסיסיים שכולנו עושים בהנאה - וזאת עובדה.
כיצד זה שמותר למכור בשר ממניעים של חירות האדם על המאכל האהוב עליו.
ואסור למכור מין-זמין או תמונות של מעשים מענגים כקינוח לייצר?
ולא רק זאת, אם נביט אל שטף הנשים המצולמות שמוכרות לנו לא רק חסדים מיניים, נמצא כי אנחנו נמצאים בתקופה של חשיבה פמיניסטית שעוותה לכלל אבסורד. אנחנו נגלה כי כל מערכות העיתונים ממסד ועד טפחות מצוותות בידי נשים, העורכות, גוזרות, כותבות ומציגות נשים, בשלל גוונים, עם בגדים לפעמים אבל ברוב המקרים, הלבוש חושף יותר והדוגמנית, זמרת של היום יודעת שהגוף שלה מוכר ומשתמשת באופן בוטה, בחסות מערכת עיתונות נשית, התומכת בהחפצת האישה לאובייקט שמוכר סקס המשתלב בכל מגזין ומשדל אותנו לקנות עוד... ולהזמין אובייקט למין – וזה זמין!
וכאשר הזמינות קלה, כאשר רואים אז חומדים לעוד, כאשר מנגנים לנו על בסיס היצרים, כולנו פתאים גמורים, אין לנו שליטה על החשקים. ופורחת ועולה החפצת הגוף שמסירה רשמית את הלאווים החברתיים וגורמת לנשים לנצל את הנתונים ולהפוך לסוחרת זאת באחרת ואם מתמזל אז כאובייקט-מיני – מתקבלים.
.jpg)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה