נערת הליווי (בדימוס): אל תרחמו עליי

כולנו מצאנו את עצמנו במשרד כי רצינו כסף למטרות שהיינו מתקשות להשיג אחרת. הסטודנטיות מימנו את הלימודים, החיילות נסעו במכוניות שקנו מכספן, והמוצלחת מכולנו הייתה זו שעבדה 9 שנים וחסכה כסף לדירה קטנה בצפון הישן

התחלה

לפני שתיים עשרה שנים עבדתי במשרד ליווי הייתי בת 18. משרד הליווי שכן בדירה שכורה מול חוף הים בתל אביב. במשרד היו נהג, מזכירה, מנהל (לא קראנו לו "ארס" או "סרסור", אלא "מנהל"), ועשר נערות ליווי. לא השתמשנו במילה "זונה", וכל מי שניסתה, תוקנה מיידית. כמה פעמים יצא לנו לנהל שיחות על מהות החיים, במהלכן סיכמנו שבעצם אנחנו סוג של זונות, אך המושג לא חדר לשימוש.

התנאים

את השירות הענקנו בבית מלון או בבית הלקוח. חל איסור מוחלט על ההתקשרות עם הלקוח שלא דרך המשרד, ולמרות שאני מניחה כי בתכלית האיסור היה חשש המנהל לאבדן עמלות, הכלל פעל לטובתנו: היינו בטוחות. בעבור שירות רגיל של שעתיים גבינו 400 דולר; פלוס החזר נסיעות. 400 דולר; היו שווים אז הרבה: משכורת המינימום עמדה באותם ימים על 1,200 דולר;. לפני שהתחלתי לעבוד במשרד, קיבלתי משכורת מינימום, לכן אני זוכרת את גובהה.

מתוך הסכום, העברנו 200 דולר; למשרד. במקרה של סיכום ליותר משעתיים, או במקרה שהיינו עם שני גברים או עם גבר ואישה, קיבלנו יותר מ – 400 דולר;, וגם אז חצי מהכסף נשאר אצלנו. המנהל תמיד טען שהוא מרוויח פחות מאתנו, בגלל המשכורות של המזכירה והנהג, שכ"ד והחשבונות (עשינו המון שיחות פרטיות מהמשרד, והפסקנו רק כאשר איים המנהל להזמין פירוט). מדי פעם התקוממנו נגד העסקת המזכירה; הצענו להיפטר ממנה ולענות לשיחות לבד, כדי לחסוך את הכסף, אבל המנהל סבר שזה יהיה לא מכובד.

 

מן הסתם, העניין לא היה בכסף – בכל מקרה לא היינו מקבלות יותר מחצי. המזכירה הייתה נטע זר, חייזרי מרגיזה שעיסוקה "הוגן" משלנו. השמועות אמרו שהיא התחילה אך לא שרדה בתור נערת ליווי, אבל אף אחת לא הייתה מיודדת אתה מספיק כדי לאמת או להכחיש את השמועות.

המרקם

הנשים במשרד היו שונות אחת מהשנייה מבחינת המראה והגיל. אני הייתי הצעירה, המבוגרות היו בשנות השלושים המוקדמות לחייהן. היה הכרחי להעסיק נשים מבוגרות, שכן זה טעמם המפורש של לקוחות רבים, בייחוד חובבי ה - S&M . הרוב, בכל אופן, העדיף צעירות. שתיים מהבנות היו מלאות ביחס לסטנדרט היופי המקובל, וגם לכך היה ביקוש (הרוב, שוב, העדיף רזות).

 

בכל אופן, לכל אחת מהבנות הייתה נוכחות ויזואלית מרשימה וכושר גופני מעולה, וכולן הקפידו להתלבש יפה ולא צעקני מדי. בתקופתי, עבדו במשרד שלוש סטודנטיות (אחת למדה משפטים), אישה נשואה עם ילד שבעלה לא ידע במה עיסוקה, שתי חיילות, שתי מהגרות, אני ועוד אחת.

הדרך אל העושר

כולנו מצאנו את עצמנו במשרד כי רצינו כסף למטרות שהיינו מתקשות להשיג אחרת. הסטודנטיות מימנו את הלימודים, החיילות נסעו במכוניות שקנו מכספן, והמוצלחת מכולנו הייתה זו שעבדה 9 שנים וחסכה כסף לדירה קטנה בצפון הישן.

 

אף אחת מאתנו לא התעשרה מהעבודה: אצלנו, בניגוד למה שקראתי בראיון של טל קר, לא היה מקובל לצאת ליותר משלושה ביקורים ביום, ושיקרנו לכל לקוח שהוא הראשון. אני, למען האמת, מעולם לא יצאתי ליותר משניים: הייתי מאותגרת זין במידה שחייבה אותי לנוח פיזית ונפשית אחרי שני ביקורים. אני זוכרת שפעם חזרתי מהביקור השני שלי וקיבלתי שיחה מלקוח קבוע. סירבתי, המנהל עשה לי רגשות אשם עד שהתפרצתי, ואז התקשרתי לאיש עם סיפור תירוצים/התנצלות מצוץ מהאצבע וקבעתי למחר.

כסף שחור

עכשיו תעשו חשבון: שני ביקורים של 200 דולר; נטו ביום, כמובן שיש "מיוחדים": הזמנה ללילה שלם, לסופשבוע או לנסיעה, שזה די נדיר, או אורגיות למיניהן, שזה פחות נדיר אבל גם לא קורה כל יום, מוסיפים טיפים פה ושם, מורידים חמישה – שישה ימי מחזור ועוד יום בשבוע, ומכפילים 450 - 500 דולר; (בתקופה טובה, לא במלחמת המפרץ); 20 ימי עבודה.

 

במקרה הטוב, מגיעים 20,000; 10,000 דולר; לפני 12 שנים זה היה יפה מאוד, אבל עדיין לא עושר. אני, דרך אגב, מעולם לא עברתי את ה 12,000; 8,000, כי הייתי עצלנית גדולה ולקחתי המון חופשים, וגם סירבתי לביקורים ארוכים משעתיים. מובן שבזבזנו המון: כסף שחור ומזומן נעלם בקלות מדהימה. נסענו במוניות, אכלנו בחוץ כל הזמן, קנינו בגדים במחירים שערורייתיים. בקיצור, לא התעשרנו. הנבונה שבקרבנו הצליחה, כמו שאמרתי, לקנות דירה.

הבושה

דברים רבים פרחו מזיכרוני במרוצת השנים, אבל אני בטוחה שהזנות לא אמללה אותי. לעיתים תכופות נשארתי במשרד מעבר לשעות העבודה שקבעתי לעצמי: קניתי אוכל ויין ובאתי לשבת עם הבנות (אם הייתי סובלת, הייתי רוצה להימלט משם, נכון?). ביליתי הרבה עם הבנות, חיבבתי את המנהל. עם הלקוחות היו לי יחסים משתנים: את חלקם חיבבתי, את חלקם לא סבלתי, כלפי רובם הייתי אדישה, ולא נמשכתי לאף אחד.

 

מעולם לא הרשתי לעצמי להסתלק מביתו של לקוח שלא נראה לי: חשבתי שזה פוגע ולא מקצועי. פעם נשארתי מעבר לשעות הקבועות עם לקוח שסבל מאין אונים ולא עמד בטיימינג, כמה פעמים הלכתי לאכול עם הלקוחות אחרי שכבר גמרתי את יום העבודה, היו לי לקוחות שאהבתי לדבר אתם, וכל שבוע קיבלתי הצעה לעזוב את העבודה ולחיות ביחד.

עם זאת, כל הזמן בו עסקתי בזנות, חייתי בצל כבד של פחד ובושה। הפחד שיגלו. הבושה מפני מה שיגידו. עם זה לא יכולתי להתמודד. רק שבע שנים אחרי שעזבתי, סיפרתי לראשונה לחבר הכי טוב שלי. מאז, שיתפתי עוד ארבעה-חמישה אנשים. הייתי רוצה להתמודד עם הסטריאוטיפים, אבל אני חוששת שהתמודדות אמת תדרוש ממני הקרבה עצמית, ואני לא מוכנה לזה. עדיין לא.

החיים שאחרי

יום אחד המנהל פשוט נעלם - השמועות אמרו שהסתבך בחובות. כל אחת מאתנו פנתה לדרכה: שתיים נסעו לגלות את העולם, האימא מצאה עבודה "הגונה" עם משכורת בלתי הגונה, אחת הסטודנטיות החלה לחפש עבודה במקצועה, כמה אחרות עברו למשרדי ליווי אחרים. אני המשכתי להיפגש עם הלקוחות באופן פרטי, אבל כששיק של אחד מהם חזר לי והתביישתי לפנות להוצל"פ, הרגשתי לא מוגנת והפסקתי.

 

לא חיפשתי משרד חדש, כי החיים הכפולים התחילו להימאס עליי. תקופת ההסתגלות שלי הייתה ארוכה, בזבזתי את כל מה שחסכתי, ואת הלימודים באוניברסיטה מימנתי מהמלצרות ולא מהחסכונות. אינני יודעת איפה כל חברותיי היום, אך אני מקווה שאף אחת לא הגיעה לרחוב, שאף אחת לא אומללה.

הזנות, הצביעות והפמיניזם.

אין דבר שמפריע לי יותר מהצביעות. גם רחמים ופטרונות אינם אהובים עליי. תבחנו את המושגים: "הידרדרה לזנות", "הצליחה לצאת מזה". אני יודעת שיש מנוצלות, אומללות, קורבנות, אבל זה לא חייב להיות כך וזה לא תמיד כך. יחס החברה לזנות התגבש בתקופה של טאבו על סקס. מאז, נחשבת הזונה לבזויה כי היא מזדיינת, כי היא "נותנת". אישה הגונה לא "נותנת", או לפחות מצניעה את זה.

 

הזונה "נותנת" להרבה מאוד בלי אפשרות יכולה להצניע, כי זהו עצם קיומה. אומרים שזונה מוכרת את גופה. האין זו קלישאה ריקה מתוכן? גם ספורטאית ודוגמנית מוכרות את הגוף, אך החברה לא בזה להן, החברה מאדירה אותן. הן מצליחות למכור את הגוף מבלי שיחדרו לתוכן. ואם כבר, מה זה "למכור את הגוף"? זה נשמע רע, זה נשמע כמו עבדות. בסך הכול, הפעלתי את גופי למשך שעתיים תמורת תשלום. לא מכרתי אותו, הוא נשאר איתי גם אז וגם היום (לא במצב של פעם, אבל נניח לזה).

היחס לזנות בקרב הפמיניסטיות יותר הומאני הפמיניסטיות מטפחות את אחוות הנשים, הן לא בזות לאחיות. ואולם, רחמים יכולים לפגוע כמעט כמו בוז. אני לא צריכה רחמים. דרך אגב, היום אני מגדירה את עצמי פמיניסטית.

 

לפני 12 שנים לא הבנתי הרבה בהגדרות, אבל אני מניחה שבמהות לא הייתי שונה, רק פחות בוגרת ופחות מגובשת. אני מודעת לכך שיש משהו מאוד לא פמיניסטי בעבודה שכולה סיפוק יצרים גבריים, אבל גם בתור מלצרית סיפקתי הרבה גברים מה ההבדל? שזה סיפוק לא מיני, ומה שלא מין - לא טאבו. מותר לספק גברים, אבל שלא יתקעו בך את הזין.

 

בכל אופן, הראייה הפמיניסטית המגובשת שלי לא הייתה מאפשרת לי היום לעבוד בזנות, אבל כשאני, מצוידת בראייה החדה הזאת, מביטה אחורה, אני לא רואה קורבן.

7/4/2001 16:17