חוק המזונות

או בשמו הרשמי, "חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות),
התשי"ט 1959 - הינו אחד החוקים הנאורים בעולם.
בסעיף 3א. לחוק בסעיף קטן (א) נאמר:

"אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו"

לאמור, גם האב וגם האם חייבים במזונות ילדיהם.

ועוד נאמר, בסעיף קטן (ב) באותו מקום:

בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. כלומר, מי שיש לו יותר, ישלם יותר מה יכול להיות פשוט, נכון ונאור יותר מזה?

אלא, אלא, אלא, שחוק נאור זה אינו חל כמעט על איש במדינת ישראל! כדי להבין מדוע, יש לקרוא קצת למעלה בחוק, בסעיף 3 בחוק המזונות, סעיף קטן (א) אשר בעצם מבטל את תחולת החוק כמעט לחלוטין אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה כלומר, לחוק ישנו תוקף רק לגבי אנשים שה"הדין האישי" אינו חל עליהם.

ועוד נאמר בסעיף 3, סעיף קטן ב':

אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה ובשפה יומיומית:: אם ה"דין האישי" (עוד פעם אותו מונח מוזר), פוטר לחלוטין מישהו או מישהי מתשלום מזונות לילדיהם, אז החוק יחול בכל זאת...

אז מהו ה"דין האישי" המוזר הזה? על מי הוא חל? האם הוא פוטר
מישהו או מישהי מתשלום מזונות?

ה"דין האישי" הוא הדין הדתי- כל מי שהינו בן דת כלשהי – חל עליו באופן אישי הדין של אותו דת. לגבי הרוב המכריע של תושבי מדינת ישראל, היהודים, מה שקובע את תשלום המזונות הינו ההלכה היהודית.

אז לסיכום, יש לנו חוק נאור אחד, שאינו חל כמעט על אף אחד. מה שקובע לגבי רובנו היא ההלכה!

ומה אומרת ההלכה

ההלכה אומרת, בתמצית, שהאב, והאב בלבד חייב במזונות של הצרכים ה"הכרחיים" של ילדיו. מעבר לצרכים ההכרחיים, גם האב וגם האם מחויבים לתת "צדקה" לילדיהם- וזאת בלא שים לב להכנסת ההורים למקום מגורי הילד ועוד...

ואם כל זה נראה לי לכם מיושן ולא מתאים לאורח החיים המודרני (גידול ילדים מכוח צדקה?)

ראו מה יש לאיש דתי לומר על זאת:

צרכים הכרחיים

המושג "מזונות" והפועל ''לזון'' דורשים הסבר, כיוון שמשמעותם המשפטית וההלכתית שונה מהמשמעות בשפת יום, יום. בכתובה למשל מתחייב הבעל לרעייתו: אנא אזון ואפרנס ואכלכל.. שמשמעותו אני אזון אפרנס ואכלכל.

המשמעות ההלכתית של לזון היא סיפוק הצרכים ההכרחיים כוללים מזון, הלבשה, הנעלה, מדור (בדרך כלל הכוונה לשכר דירה או ארנונא), חינוך ובריאות. כיוון שבכל אחד מאלו, ישנן רמות שונות- הרי נקבע בפסיקה שהצרכים ההכרחיים הינם עד לרמת חייו של עני בישראל. אחד מפסקי הדין של השופט המחוזי חיים פורת, קובע צרכים אלו כ-880 ₪ לחודש.

הצרכים ההכרחיים אינם כוללים צעצועים, חוגים, בילויים, שיעורים פרטיים, אופניים, טיולים, בילויים וכדומה מהרגע שנוצר החיוב בצרכים ההכרחיים הוא הופך למוחלט, ואינו תלוי ברמת ההכנסה. של המשלם. אם אב מחויב בצרכים ההכרחיים, הרי ניתן לדרוש אותם ממנו בכל מצב ובכל תנאי, גם אם הוא עני, ללא רכוש, וללא שום הכנסה כלל! החיוב במזונות הכרחיים בא לפני הצורך של אדם לקיים את עצמו!

מצד שני, החיוב בצרכים ההכרחיים אינו תלוי גם בעושרו של האב. גם אם האב עשיר מאוד, לא ניתן להגדיל עקב זאת את החיובי במזונות על פי הצרכים ההכרחיים.

מזונות מדין צדקה

צרכי הילדים שאינם מנויים כצרכים הכרחיים, מוטלים גם על האב וגם על האם, וזאת מכוח דין צדקה. ההלכה מחייבת כל אדם שיש לו לתת צדקה, והילדים קודמים לצדקה בפני אחרים. החיוב בצדקה הוא על פי היכולת, והורה חייב במזונות מדין צדקה רק לאחר שסיפק את צרכי עצמו החיוב של האב והם הוא במידה שווה, ובעצם מקביל לסעיף 3א בחוק המזונות בכך שכל אדם מחויב בצרכי ילדיו על פי הכנסותיו.

החיוב במזונות לפי גיל

חשוב להדגיש כי החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים בכל גיל ההבדלים בין גילים שונים הינם לגבי המזונות ההכרחיים עד גיל 6, החיוב במזונות ההכרחיים הינו מדין תורה.

תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לא"י משנת תש"ד), הרחיבו את חיוב האב במזונות ההכרחיים

לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה.

בעבור ילדים מעל גיל 15 אין חובת מזונות הכרחיים על הוריהם, והחיוב הינו מדין צדקה בלבד।

החיוב ההלכתי במזונות אינו מסתיים בגיל 18. החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים.

בגיל 18, מפסיקים הילדים להיות קטינים, ותביעת מזונות מוגשת אז מטעמם, ומשולמת להם ישירות. פסיקה של ביהמ"ש העליון קובעת שגובה המזונות כל עוד הילדים בצבא היא שליש מגובה המזונות הרגילים. בפועל תשלום מזונות בגיל זה הינו נדיר ביותר.

האבחנה בפסיקה

למרות שהחוק במדינת ישראל מחייב את מערכת המשפט האזרחית: בתי המשפט לענייני משפחה, בתי המשפט המחוזיים, ובית המשפט העליון, לשפוט על פי ההלכה, נדיר שהאבחנה ההלכתית הזאת מוצאת מקום בפסיקה, אם כי פסק דין מפורסם של כב' השופט י. גייפמן, בביהמ"ש לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז, מבטא הבדלה זו.

הרושם המתקבל הוא שרבים מהשופטים אינם בקיאים באבחנות אלו הן לגבי גיל והן לגבי מזונות הכרחיים לעומת מזונות מדין צדקה, או שאינם רוצים לרדת לעומקן, וקובעים את דמי המזונות באופן שרירותי למדי, ואינם בודקים את הכנסותיה של האם לצורך קביעת המזונות מדין צדקה המוטלים עליה.

גם חוק ההוצאה לפועל אינו מבחין בין מזונות הכרחיים ובין מזונות מדין צדקה. בגלל הערבוב בין החוק האזרחי והדתי, אין לחייב מזונות אפשרות לטעון גם לגבי מרכיב המזונות שמדין צדקה, שאין ביכולתו לשלם ושעליו לספק ראשית את צרכיו.