שדה בוקר

נכנסתי לחדר, היו בו שלוש מיטות כל אחת מוצבת בצמוד לקיר. החדר היה היפה ביותר שראיתי מעודי. אהיל בצבע צהוב עיטר את המנורה שהשתלשלה מן התקרה. ושולחן קטן ירוק כחול ונמוך עם ארבע כסאות קטנים היה מוצב מולי. ומעליו חלון מכוסה בוילון פרחוני. בחרתי את המיטה הצמודה לדלת החדר והנחתי עליה את התיק הכבד שסחבתי עמי כל הדרך.

חנה האומנת שלי. נכנסה לחדר חייכה אלי בחיוכה הזקן והחביב ואמרה לי, "נו, תתארגן לך. עוד מעט יגיעו הבנות שיהיו עמך בחדר. ותתלבש מהר כי אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב". האמת היא שלצאת מן חדר לא רציתי כל כך. הוא היה יפה מדי, המיטה שבחרתי הייתה מכוסה בכיסוי בד עבה צמרירי ובצבע האדמה. שנתן לי חשק להתכרבל בתוכו. באי נחת התלבשתי תוך שאני צופה בחלון מולי ומביט אל פיסת הדשא הירוקה שנראתה כל כך מסודרת, כל קו בדשא היה ישר כמו סרגל. ובין הדשא שמרצפות השביל הייתה האדמה תחוחה אדומה שנראתה כבעלת חיים משלה.

יצאתי עם חנה מן הבית החדש שלי לכוון חדר האוכל. בהליכה של דקה וחצי הגענו לצריף מאורך ונכנסנו לחדר האוכל. מצד שמאל של פנים חדר האוכל עמד שעון אל הקיר פסנתר ולידו כיסא עגול.

בתוך חלל אולם האוכל היו יושבים מספר רב של אנשים וקולות מלמול רמים נשמעו מסביב. התיישבנו בפינת השולחן. וחנה השאירה אותי לבד תוך שהיא מלטפת את ידי ואומרת מיד אחזור. הבטתי מסביב. אל תוך הצלחות של האנשים שישבו סביב השולחנות, אל תוך חלל המטבח ועמדת שטיפת הכלים שאוישה ע"י בחור צעיר ונמרץ, בתקרת האולם ובנוף הנשקף מתוך החלונות הרבים וכל התיאבון שהיה לי, נעלם כלא היה.

לפתע נדמו קולות המלמול והמבטים הופנו אל פתח הכניסה. אישה מבוגרת פסעה פנימה, מלווה בבחור צעיר. בידה היא אחזה קופסה או דבר מה דומה. בצעדים נמרצים היא ניגשה אל סוף חלל חדר האוכל והתיישבה בשולחן שהיה מסודר ופנוי. וקולות המלמול התחדשו, אבל הפעם הם היו חרישיים.

חנה חזרה עם זוג אנשים שהתיישב לידי. הגבר פנה אלי ואמר לי "שלום, אני רפי וזו נאווה אשתי ואנחנו נהיה המשפחה המאמצת שלך". נאווה חיכה אלי בשניים צחורות. חיבקה את בעלה ואמרה לי "תבוא אלנו בערב חנה תראה לך איך להגיע ועכשיו נאכל משהו". אכלתי מעט מן חביתה מקושקשת שחנה הביאה לי בצלחת, גבינה לבנה ואשל. והאזנתי למילים שחנה ונאווה החליפו. מסתבר שהגברת המבוגרת הייתה פולה אשתו של בן גוריון. ולעיתים נדירות היא מופיעה בחדר האוכל. אז עדין לא ידעתי מי זה בן גוריון. אבל הבנתי מן הדברים כי הוא איש חשוב מאוד.

לקראת ערב לאחר שהתקלחתי והתלבשתי חנה הסבירה לי כיצד עלי להגיע לביתם של נאווה ורפי. "בשביל ישר עד לפניה הראשונה. ימינה וזה הבית הראשון."

יצאתי אל דמדומי הערב, המון רב של צפרים צווחות חג בשמיים ומסביבי ראיתי זוחלים רובצים על האבנים וסלעים כמנסים ללכוד את חומם ההולך ומצטנן. הגעתי אל ביתם של רפי ונאווה, רפי פתח את הדלת. ובקולו העבה אמר לי כנס בבקשה. הניחוח המיידי שעלה באפי היה של לחם קלוי. נאווה עמדה במטבח מול הכניסה וקלתה פרוסות של לחם במן מכונה קטנה. ניחוח הלחם הקלוי היה נעים והתחלתי לחוש ברעב שפעפע בתוכי. פרט לארוחת הערב המוקדמת, לא נכנס לפי מאומה מן הבוקר. חנה ואני היינו עסוקים באריזת הציוד ובנסיעות.
רפי לקח פרוסת קלי בידו מרח אותה סוג של דג והניח צלפים על היצירה. ותוך שהוא אוחז במתניה של נאווה ומושך אותה אל חיקו. הוא אכל במלא הפה. ונאווה צחקה בהנאה למראה פיו המתענג על פרוסת הקלי. אני שמעולם לא ראיתי זוג אוהב, חשתי נבוך ועם זאת מן אושר הציף את הלב שלי.

הרגשתי שאני כאן בטוח. לפחות לעת עתה.