את העבודה הייתי מסיים בשעה עשר בלילה, ארון הבגדים שלי בעבודה היה מצויד בכל טוב. הייתי מתקלח, מתגלח, לובש את בגדי היפים ושם את פעמי אל נקודת הפתיחה הקבועה שלי, התחנה המרכזית, מרחק של דקה הליכה [אז עדיין התחנה החדשה הייתה מפלצת בטון מכוערת ומוזנחת ואף אחד לא חשב שאי פעם ייצא מן הפרויקט הזה דבר מה.]
בתחנה המרכזית, חיים שקקו, צבעוניים, רעשניים. והמון רב של הולכי רגל, הולכי בטל, רוכלים הצורחים את מרכולתם, "ציידי-נשים" ו"פיות לילה" - כך הייתי מכנה את הנערות הצעירות אשר היו מגיעות בגפן לתחנה המרכזית. המגוון היה רחב, היו נערות לבושות במיטב הבגדים, מטופחות ומאופרות בקפידה, צועדות על עקב גבוה. היו כאלה זרוקות ומסמורטטות שמקום מגוריהן היה החצרות והבתים בסביבה והפכו ברבות הימים לנרקומניות צעירות.
כאלו שנטשו את הבית זה עתה וסימן ההיכר שלהן - שקית ניילון מקומטת, שאותה הן היו אוחזות באגרוף קפוץ המעיד שכל רכושן עלי האדמות מונח שם. המבט עיניהן היה נוגה ונדמה היה כאילו החיים פסקו עבורן מלכת. נערות אלו היו טרף קל ל"ציידים", כך הייתי מכנה את ה"גברברים" אשר המתינו בשקיקה לבואן ועטו עליהן כמוצאים שלל רב.
ה"חניה" הראשונה שלי הייתה "סמי בורקס", מול תחנת האוטובוס של קו 4. שם הייתי יושב לשולחן הצמוד לאדן החלון הגדול והרחב. שותה בירה "מכבי" וצופה בנוסעים הממתינים לאוטובוס ובמיוחד בנערות שבניהם. מביט ומייחל לפעימת הלב לכשתגיע. לנערה שתצוד את מבטי. לנערה אשר גזרתה ותווי פניה יתאמו לרוח הדברים שבקרבי. למען האמת ממש לא שינה לי כיצד היא תראה, אבל כמה דברים חיוניים שיהיו בה: עליה להראות מטופחת, שהבגד שהיא לובשת יחמיא לגזרתה, עדיף שיסתיר טפח ויגלה טפחיים.
או אז הייתי משנס את מתני ופוסע מעדנות אל עבר מושא אהבתי. לעתים היא הייתה נראית כאסון לאומי למחרת בבוקר. אבל באותו הרגע. בעידודם של כמה בקבוקי "מכבי" ולאחר שהמטרה ננעלה. ובראשי הפכתי כאן ולכאן את האפשרויות, לדידי היא הייתה הנערה היפה ביותר שראיתי.
כמחזר הייתי שיא הביישנות. מבט עיניים, חיוך, שלום מהוסס. ומעבר לכך, אך ורק אם יש הענות. החזקתי בדעה שאין אני צריך לטרוח ייתר על המידה. גם כך מעולם לא החזקתי מעצמי חתיך, או יפה תואר. מעולם לא הבטתי במראה לראות כיצד אני נראה. והייתי משוכנע כי רק אם תהיה הענות כלשהי, רק אז, אוכל לתת דרור לקסם שיש בי. או אולי לחלקות לשוני.
היו פעמים שהנערה דווקא איתרה אותי לפני שבכלל הייתי מודע לקיומה. כאן עלי להודות שהייתי מאלו שמתמסרים בקלות. לא הייתי חושב פעמיים, ואפילו ברכתי על מזלי הטוב. אולי זה היה הפחד מלהיות לבד.
לבד, במיטה מול הטלוויזיה הדולקת שמשדרת את סמל רשות השידור. הפחד מן הבדידות המשמימה שהיה מקפיא את כל גופי ומשתק אותו לחלוטין. כי אם לומר את האמת. בודד הייתי. לא הכרתי אף נפש חיה אחת בשכונה. כל החברים שלי מהצבא או מהפנימייה גרו הרחק, בערים אחרות. אז אבי עליו השלום. עוד היה חי. ופרט לאבא שלי. לא הייתה לי משפחה. מה עוד, שרק זה עתה התגרשתי. וההרגל הזה של נוכחות נשית בבית. היה בעורקי.
הפחד הזה, כפה עלי אורח חיים של חיפושים תמידיים אחר חום, אהבה. וקירבה. הייתי מסתפק גם בסתם חיוך, מילה טובה. ואפילו אם זה יימשך לרגע קצר.
ואפילו יהיה זה רק למספר שניות.
בתחנה המרכזית, חיים שקקו, צבעוניים, רעשניים. והמון רב של הולכי רגל, הולכי בטל, רוכלים הצורחים את מרכולתם, "ציידי-נשים" ו"פיות לילה" - כך הייתי מכנה את הנערות הצעירות אשר היו מגיעות בגפן לתחנה המרכזית. המגוון היה רחב, היו נערות לבושות במיטב הבגדים, מטופחות ומאופרות בקפידה, צועדות על עקב גבוה. היו כאלה זרוקות ומסמורטטות שמקום מגוריהן היה החצרות והבתים בסביבה והפכו ברבות הימים לנרקומניות צעירות.
כאלו שנטשו את הבית זה עתה וסימן ההיכר שלהן - שקית ניילון מקומטת, שאותה הן היו אוחזות באגרוף קפוץ המעיד שכל רכושן עלי האדמות מונח שם. המבט עיניהן היה נוגה ונדמה היה כאילו החיים פסקו עבורן מלכת. נערות אלו היו טרף קל ל"ציידים", כך הייתי מכנה את ה"גברברים" אשר המתינו בשקיקה לבואן ועטו עליהן כמוצאים שלל רב.
ה"חניה" הראשונה שלי הייתה "סמי בורקס", מול תחנת האוטובוס של קו 4. שם הייתי יושב לשולחן הצמוד לאדן החלון הגדול והרחב. שותה בירה "מכבי" וצופה בנוסעים הממתינים לאוטובוס ובמיוחד בנערות שבניהם. מביט ומייחל לפעימת הלב לכשתגיע. לנערה שתצוד את מבטי. לנערה אשר גזרתה ותווי פניה יתאמו לרוח הדברים שבקרבי. למען האמת ממש לא שינה לי כיצד היא תראה, אבל כמה דברים חיוניים שיהיו בה: עליה להראות מטופחת, שהבגד שהיא לובשת יחמיא לגזרתה, עדיף שיסתיר טפח ויגלה טפחיים.
או אז הייתי משנס את מתני ופוסע מעדנות אל עבר מושא אהבתי. לעתים היא הייתה נראית כאסון לאומי למחרת בבוקר. אבל באותו הרגע. בעידודם של כמה בקבוקי "מכבי" ולאחר שהמטרה ננעלה. ובראשי הפכתי כאן ולכאן את האפשרויות, לדידי היא הייתה הנערה היפה ביותר שראיתי.
כמחזר הייתי שיא הביישנות. מבט עיניים, חיוך, שלום מהוסס. ומעבר לכך, אך ורק אם יש הענות. החזקתי בדעה שאין אני צריך לטרוח ייתר על המידה. גם כך מעולם לא החזקתי מעצמי חתיך, או יפה תואר. מעולם לא הבטתי במראה לראות כיצד אני נראה. והייתי משוכנע כי רק אם תהיה הענות כלשהי, רק אז, אוכל לתת דרור לקסם שיש בי. או אולי לחלקות לשוני.
היו פעמים שהנערה דווקא איתרה אותי לפני שבכלל הייתי מודע לקיומה. כאן עלי להודות שהייתי מאלו שמתמסרים בקלות. לא הייתי חושב פעמיים, ואפילו ברכתי על מזלי הטוב. אולי זה היה הפחד מלהיות לבד.
לבד, במיטה מול הטלוויזיה הדולקת שמשדרת את סמל רשות השידור. הפחד מן הבדידות המשמימה שהיה מקפיא את כל גופי ומשתק אותו לחלוטין. כי אם לומר את האמת. בודד הייתי. לא הכרתי אף נפש חיה אחת בשכונה. כל החברים שלי מהצבא או מהפנימייה גרו הרחק, בערים אחרות. אז אבי עליו השלום. עוד היה חי. ופרט לאבא שלי. לא הייתה לי משפחה. מה עוד, שרק זה עתה התגרשתי. וההרגל הזה של נוכחות נשית בבית. היה בעורקי.
הפחד הזה, כפה עלי אורח חיים של חיפושים תמידיים אחר חום, אהבה. וקירבה. הייתי מסתפק גם בסתם חיוך, מילה טובה. ואפילו אם זה יימשך לרגע קצר.
ואפילו יהיה זה רק למספר שניות.
.jpg)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה