שמי הפרטי הוא יוסי, וכיום אני בן יובל שנים ואב שכול לשישה ילדים חיים, נולדתי בבית היולדות "הדסה" בתל אביב, לאב תימני ולאם ילידת הארץ, אשר נשאו זה לזה בפרק ב'. אבא שלי עבד כול חיו כמלצר ב"רוול" שהיה בזמנו בית הקפה המפורסם ביותר ברחוב דיזינגוף. יש לי אחות אחת מנשואים קודמים של אבי. ואח ואחות מנשואים קודמים של אימי.
בארבע השנים הראשונות לחיי התגוררתי עם הורי ואחותי בבית של שני חדרים אשר ישב על גג בית המפעל ליצור חוטים "לוויתן", שקיים גם היום ובאותו המקום, רחוב לווינסקי 16 תל אביב.
בתחילת שנת חיי החמישית, לקתה אימי במחלת הסרטן ואני נמסרתי למשפחה אומנת שגרה ביפו ג'. שנה לאחר מכן חזרתי לבית הורי והתחלתי ללמוד את כיתה א' בבית הספר "תחכמוני" אשר בשכונת שבזי. באמצע שנת הלימודים, הועברתי לקיבוץ "משאבי-שדה" כשאני נמצא בחזקתה של אומנת חדשה ששמה חנה. שהיתי עימה עד תום שנת הלימודים.
בארבע השנים הראשונות לחיי התגוררתי עם הורי ואחותי בבית של שני חדרים אשר ישב על גג בית המפעל ליצור חוטים "לוויתן", שקיים גם היום ובאותו המקום, רחוב לווינסקי 16 תל אביב.
בתחילת שנת חיי החמישית, לקתה אימי במחלת הסרטן ואני נמסרתי למשפחה אומנת שגרה ביפו ג'. שנה לאחר מכן חזרתי לבית הורי והתחלתי ללמוד את כיתה א' בבית הספר "תחכמוני" אשר בשכונת שבזי. באמצע שנת הלימודים, הועברתי לקיבוץ "משאבי-שדה" כשאני נמצא בחזקתה של אומנת חדשה ששמה חנה. שהיתי עימה עד תום שנת הלימודים.
ובתחילת שנת הלימודים הבאה, עברתי יחד איתה לקיבוץ "שדה-בוקר". שם עם עוד שתי נערות שגם הן כמוני, שהו תחת חסותה של חנה האומנת, התחלתי שוב את כיתה א'. ביחד עם שאר ילדי הקיבוץ הצעירים. לחטיבת הנוער הצעיר נתן הקיבוץ את השם "ניצנים". בשנה זו אימי הלכה לעולמה. ואחותי הגדולה תמר, לקחה אותי תחת חסותה.בחלוף שנה לערך, וכוון שהייתי ילד קצת בעייתי, הועברתי לפנימייה במרכז הארץ. שם התגוררתי כחצי שנה, עד שתחנוני על התנאים המחרידים, גרמה לאבי להעביר אותי לבית אומנה אחר בעיר רמתיים.
שם, בבית האומנה "שטראוס" ועם עוד כמה ילדים כמוני, למדתי את כיתה ג' וד'. ולאחר מכן מאותם הסיבות של אי-התאמה מסוימות, עברתי לבית האומנה של משפחת "הולר" שהיה במרחק צעדים ספורים מ"שטראוס". וגם טיפל בילדים שכמותי.
את הכיתה ז' למדתי בעיר רמלה, בבית הספר "אחווה" כשאני מתגורר אצל אחותי ובעלה הטרי. שנה לאחר מכן, נרשמתי לפנימייה חקלאית בנחלת יהודה. ושוב, מאותן הסיבות שרשמתי מעלה, נאלצתי לעבור למקום חדש. הפעם היה זה קיבוץ "גת" ובו למדתי שנה תמימה בקבוצת הנוער "עלומים". וכמובן, עקב היותי "חריג" ובעל רצון עצמי שאיננו ניתן לריסון.
נמצא עבורי מקום חדש ללימודים. ושמו של המקום המקסים ששכן על שפת הים. היה "פילדלפיה" והוא שכן בפאתי הישוב בוסתן הגליל. וכאן סיימתי את הלימודים בהכשרתי להיות מכונאי רכב.
כחצי שנה עד לגיוסי לצה"ל גרתי עם אבא שלי בדירת חדר אחת,
בשכונת שבזי בתל אביב כשהשירותים היו משותפים לעוד כמה דיירים והמטבח שכן בחצר.
בפברואר 1976 התגייסתי לצה"ל ושובצתי בחיל השריון, ובתום השרות הצבאי, התחלתי לעבוד בבית הדפוס של אחי מצד אימי. תחילה הייתי אחראי על המטאטא ופחי הזבל, אבל תוך מספר חודשים, הצלחתי לתפוס מקצוע, ובתום השנה הראשונה שלי, רכשתי מיומנות בעימוד עיתונים. שכרי עלה פלאים וזריזות ידיי חוללה ניסים, עד שביססתי את מקצועי כמעמד והייתי מבוקש גם ע"י עיתונים יומיים אחרים. כך, שבשנים הראשונות להיותי עצמאי, עבדתי במקביל בעימוד עיתונים, כדוגמת, "שערים" "יום יום", המגזין לאישה, "מבט לכלכלה ולחברה" ו"ידיעות אחרונות" ששם תפסתי מקום של כבוד שנתן לי שכר מכובד מאוד ואפשר לי לבנות התא המשפחתי הראשון שלי.
כחצי שנה עד לגיוסי לצה"ל גרתי עם אבא שלי בדירת חדר אחת,
בשכונת שבזי בתל אביב כשהשירותים היו משותפים לעוד כמה דיירים והמטבח שכן בחצר.בפברואר 1976 התגייסתי לצה"ל ושובצתי בחיל השריון, ובתום השרות הצבאי, התחלתי לעבוד בבית הדפוס של אחי מצד אימי. תחילה הייתי אחראי על המטאטא ופחי הזבל, אבל תוך מספר חודשים, הצלחתי לתפוס מקצוע, ובתום השנה הראשונה שלי, רכשתי מיומנות בעימוד עיתונים. שכרי עלה פלאים וזריזות ידיי חוללה ניסים, עד שביססתי את מקצועי כמעמד והייתי מבוקש גם ע"י עיתונים יומיים אחרים. כך, שבשנים הראשונות להיותי עצמאי, עבדתי במקביל בעימוד עיתונים, כדוגמת, "שערים" "יום יום", המגזין לאישה, "מבט לכלכלה ולחברה" ו"ידיעות אחרונות" ששם תפסתי מקום של כבוד שנתן לי שכר מכובד מאוד ואפשר לי לבנות התא המשפחתי הראשון שלי.
תמר
תמרתמר, הייתה זוגתי הראשונה ואם בני הבכור יובל, בחלוף שנתיים לנשואים, כשאנו גרים בשכר דירה בשכונת התקווה, מאסה זוגתי תמר בסגנון העבודה הלילית שלי. וכמעמד עיתוני בוקר, חייב הייתי לעבוד בלילות, מכך בעודה בהריון של בני השני, היא תבעה ממני גט ועזבה את הבית. כך שבשלוש השנים הבאות, גרתי לסירוגין בדירה שכורה ולעיתים מזומנות בדירתה של תמר זוגתי לשעבר. ואם שני ילדי יובל, הבכור ושלומי שנולד אחרי שהתגרשנו.
עינת
בחלוף הזמן הכרתי את עינת שהפכה להיות בת זוגי השנייה, עימה
התגוררתי בצמוד לביתה של תמר כשאני מטפל ביובל ושלומי ובד בבד חבקתי בת ששמה בישראל שני. עם עינת חייתי שבע שנים בזוגיות מאושרת. עד שרצה הגורל ואני התאהבתי עד למעלה מאוזניי בעלמת חן צעירה ומהממת, שאחריה החליט לבי ללכת.
התגוררתי בצמוד לביתה של תמר כשאני מטפל ביובל ושלומי ובד בבד חבקתי בת ששמה בישראל שני. עם עינת חייתי שבע שנים בזוגיות מאושרת. עד שרצה הגורל ואני התאהבתי עד למעלה מאוזניי בעלמת חן צעירה ומהממת, שאחריה החליט לבי ללכת.
אסתר
אסתראסתר, אתי, או קארין כפי שהיא נקראת היום. הייתה יפה כמו לובן הזריחה, ויחד פסענו שנתיים תמימות וחובקים בן יחדיו ששמו אור, אבל גם כאן, אולי בגללי, אולי בגללה, אולי כוון שהיא הייתה חוזרת בשאלה, התערערו היחסים והתגרשנו בתום שלוש שנים.
רננית
את זוגתי רננית הכרתי מיד אחרי שהיא השתחררה מהצבא, חיינ
ו ביחד ללא נשואים תקופת מה, ובזמן הזה נולדה לנו בת ששמה חנליאה. שנה לאחר מכן, עמדנו תחת חופה וקידושים ובחלוף שנה נוספת נולדה בשעה טובה ביתנו השנייה מאי. שלוש שנים מאוחר יותר נולד בן הזקונים שלי דיוויד.
כאשר דיוויד היה בן שנה לערך, נפלה עלי בשורת איוב, הודיעו לי מהצבא, כי בני שלומי נפצע אנושות במוצב של חיל גבעתי בעזה. חודש שלם ישבנו ליד מיטתו בטיפול נמרץ, עד אשר מול העיניים שלנו, לבו הפסיק לפעום ונשמתו נאספה לבורא עולם.
היום אני מוכר כאב שכול, עקב הנסיבות, והדיכאון הכבד שירד עלי, מאסה בי רננית. ואני כעת חי בגפי וחולק הורות משותפת עימה על שלושת הילדים שלנו. 15 שנים חיינו יחדיו, כשאני אוחז בתפקיד עקרת הבית. ורננית לומדת, משכילה את עצמה וגם עובדת ומפרנסת את הבית.
ו ביחד ללא נשואים תקופת מה, ובזמן הזה נולדה לנו בת ששמה חנליאה. שנה לאחר מכן, עמדנו תחת חופה וקידושים ובחלוף שנה נוספת נולדה בשעה טובה ביתנו השנייה מאי. שלוש שנים מאוחר יותר נולד בן הזקונים שלי דיוויד.כאשר דיוויד היה בן שנה לערך, נפלה עלי בשורת איוב, הודיעו לי מהצבא, כי בני שלומי נפצע אנושות במוצב של חיל גבעתי בעזה. חודש שלם ישבנו ליד מיטתו בטיפול נמרץ, עד אשר מול העיניים שלנו, לבו הפסיק לפעום ונשמתו נאספה לבורא עולם.
היום אני מוכר כאב שכול, עקב הנסיבות, והדיכאון הכבד שירד עלי, מאסה בי רננית. ואני כעת חי בגפי וחולק הורות משותפת עימה על שלושת הילדים שלנו. 15 שנים חיינו יחדיו, כשאני אוחז בתפקיד עקרת הבית. ורננית לומדת, משכילה את עצמה וגם עובדת ומפרנסת את הבית.
בזמן המחלוקת ביני ובין רננית, התחתן בני בכורי יובל, אחיו של שלומי שנפל חלל, אחותי ששמשה לי כאם, נפטרה ממחלת סרטן מהירה כברק. תוך שלושה חודשים היא חלתה, נותחה ולשמיים עלתה.
בפסיעות קטנטנות, מנסה לראות מתי כבר זה יהיה בלתי נסבל. החום רב ועצום ומדי פעם נשמעים קולות פצפוץ וגיצים לוהטים עפים על פני ושערותיי. 
למה אתה חייב לעשות דווקא. ואני לא כאן, אני הלכתי. שיצעק כמה רק שהוא יכול. 
לידה רגלי נוטות אליה וישבני רחוק. אני מנסה לגרום לידים שלה להיות רחוקות ככל האפשר מן האוזניים שלי. היא מושיטה את היד הארוכה שלה מתקרבת קמעה ומלטפת את ראשי. תשמע היא אומרת. 
שם חביתה מקושקשת עם בצל מטוגן. המאכל האהוב על אבי שהוכן מראש. למקרה שנהיה רעבים. וזה היה מעדן טעים. 
לחיים הטובים, צוחקים ומשוחחים בקולות רמים שהפכו למעין בליל מילים שהצטרפה לרעש המכוניות והאוטובוסים שמתוכם נשפכו עוד המוני בני אדם. 
מצוחצחים טיפ טופ ומסודרים בצורה מופתית. מעל או בתוך הקופסאות המקוריות שלהן. אותם היה אבא שלי לובש מדי יום ביומו, וגם אם הוא היה פיקולו בעבודה כבר עשרים שנה, הוא שידר הדרת כבוד הן בלבושו וגם בדרך התנהגותו. 
לח"י לשעבר, אימא שלו אסתר, אחותו הגדולה תמר, שנקראה על שם סבתי, זוג התאומות איילה ואראלה, והתאומים עודד ועדנה. 
עושים את צעדנו מהירים. ברחוב דיזינגוף נכנסנו לבית הקפה רוול כדי שבן הדודה שלי יוכל לדרוש בשלום אבי, לשתות כוס קפה הפוך ולאכול פרוסת עוגה שמאפיית רוול הייתה אופה מדי יום ביומו יחד עם עוד מעשרות מאפים נוספים ופרלינים מדהימים. ובעודנו יושבים, הרגשנו בתוכנו כבני מלכים המעורים בחיי הלילה של שועי הארץ. 
לשורה הארוכה של האנשים שעמדו בכניסה לבית הקולנוע. עלה במוחי הרעיון למכור את הכרטיסים. 
לקחתי לגימה אחרונה מהאספרסו הקצר, קמתי מהכיסא, חיטטתי בכיס ודליתי מטבע של עשרה שקלים, הנחתי אותו על השולחן, נפנפתי למלצרית באיתות על ביי, ביי। הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה, אחזתי בפלפון ולחצתי על הספרה אחת בחיוג מקוצר לבית, דחקתי את קופסת הסיגריות לכיס ופניתי ללכת, פסעתי שתיים שלוש צעדים... 
המדרכה אפיים ארצה, ראשי נקבר בערמת קופסאות מאובנות। שנייה או שתיים היה שקט מוחלט. 
נוסעים לתל השומר, ניסיתי לומר לחובש לידי שיתקשר לאשתי ויגיד לה שאני בדרך לתל השומר, אבל לא הצלחתי להגות את המילים. רק נשמתי חמצן והזעתי כמו אחרי משחק כדורגל ממושך. 
הצידה והתפנו לטפל בנקב שהיה גם בגב, שמעתי אותם מתייעצים, קיבלתי עוד זריקת הרדמה וכמה דקות ארוכות של שקט, כשהם חיטטו בפצע בניסיון לגלות את מסתריו. 
מולי, למראה שלי היא ספקה ידיים לשנייה, אבל התעשתה וחייכה אלי. נלקחתי לצד, על שלל החוטים היוצאים ממני, מחובר למוניטור שבדק לחץ דם ודופק... ונרדמתי. 
שם הודיעו לי שאהיה זקוק להשתלות חדשות במקומם של הכתרים שנעקרו. 
.jpg)
