הבל היופי

ניתן לראות אפוא בסימטריה מעין דקדוק אוניברסאלי של שפת טבע, המייצגת תקינות גנטית וניקיון מטפילים. דקדוק זה, אם הוא אמנם אוניברסאלי, חייב להיות מובן לכל

Spooks - Things I've Seen

מאת: צבי ינאי

הוגה דעות אוטודידקט ישראלי.

אני רוצה לפתוח בשלוש שאלות מסופקני אם יש להן מענה:

א.

למה בני אדם, באשר הם - ללא הבדל גזע, תרבות,

מקום וזמן מושפעים באופן עמוק ביותר מהיופי?

ב.

האם היופי הוא המצאה בלעדית של בני אדם,
ולפיכך הוא אינו ממלא שום תפקיד בטבע?

ג.

מהו יופי?

על פי "המשתה", אחת השיחות היותר יפות על יופי ואהבה אצל אפלטון, "אהבה ליופי, כמו אהבה לטוב, לא צריכה הסבר", היא נתון ראשוני, כמו התודעה העצמית. דיוטימה, שדבריה מובאים בהרחבה בדיאלוג, מסבירה כי האהבה היא התשוקה להולדה ביפה, היא הגעגועים ליפה העליון, המושלם, הנצחי, שאינו מתהווה ולא כלה, לא גדל ולא פוחת, שאינו יפה ביחס\למשהו או למישהו אחר, אלא לעצמו ועם עצמו. ובכל זאת, מהו יופי? על כך משיב סוקרטס בדיאלוג הנושא את שמו של "פיידון", במשפט סתום ומעגלי להפליא:

"הדברים היפים - יפים הם מכוח היפה".

אם כן, ככל שדבריהם של סוקרטס ובני שיחו ערבים לאוזן, איננו יוצאים מהם חכמים יותר בעניין היופי. כל שאנו למדים משיחות אלו, מתיאוריו של הומרוס ומהמיתולוגיה היוונית בכלל, שהיופי הוא דבר מופלא, שמימי, ובעל השפעה עזה על בני אדם, עזה עד כדי קטילה - הן ביחסים הבינאישיים והן בקשרים בין עמים, כפי שהיה למשל במלחמת טרויה.

עוד אנו למדים מספרי פרוזה, שירה ומדע, שבכל התרבויות קיימת נהייה ליופי, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה, העשויה להיות שונה מתפיסת היופי של תרבות אחרת, כמו למשל השוני בין שפתי הצלחת של בנות השבט סרה באפריקה לשפתיים של בובת ברבי המערבית. למה היופי הוא בעל אופי מקומי, אתני ולא אוניברסאלי, בהמשך. אבל עצם העובדה שהוא קיים בכל מקום ובכל זמן יש בה כדי להעיד לכאורה על קיום רקע אבולוציוני ליופי. כלומר, שהוא חלק מאיזושהי מורשה שירשנו מהטבע, כפי שלמשיכה המינית, ואפילו לאהבה, ניתן למצוא שורשים בהתנהגותם של בעלי החיים.

בוב הולמס (ניו-סיינטיסט 18, באוקטובר 1997 ( נתן לתפיסה זו דימוי
נאה: "האורגניזמים בהווה הם קצות הענפים בעץ האבולוציה". משמע, ניתן ללמוד מהם לא רק על העלים ועל זרועות הענפים, אלא גם על גזע העץ - ובמידה לא מעטה גם על השורשים. השאלה היא היכן לחפש את השורשים האלה. במלים אחרות, מהי אותה תכונה בבעלי החיים שעברה אצל בני האדם טרנספורמציה ליופי. האם אלה סימנים חיצוניים של פריון? של חוסן גנטי? של בריאות גופנית? או מקבץ מסוים של סימנים ספציפיים המעוררים משיכה מינית?

את התשובה צריך לחפש כמובן בטבע. אחד מראשי המתמודדים על תואר אפולו של ממלכת החי הוא בלי ספק הטווס. הצגת הראווה המרשימה של זנבו - כאשר הוא פרוס ורוטט בשלל צבעיו - הביאה חוקרים מסוימים לטעון כי תפקיד הדסקיות דמויות עין המקשטות את מניפת הנוצות שלו היא להפנט את הנקבות. קשה להכריע בשאלת ה"הפנוט", אבל אין ספק שהתצוגה גובה מחיר כבד מאוד מהטווס, שכן זנב מפואר המורכב מנוצות, שעשויות להגיע עד 150 ס"מ, תובע מאסת שרירים גדולה, הצורכת לבנייתה כמות גדולה של אנרגיה. יתר על כן, צבעוניותו, גודלו וכובדו של הזנב מעמידים את הטווס בסכנה מתמדת, שכן לא זו בלבד שהצבעוניות העזה מסגירה אותו לטורפים, אורכו ומשקלו של הזנב מקשים עליו לברוח מפניהם.

שני גורמים אלה - בזבוז אנרגיה והסתכנות קיצונית - היו צריכים להביא את הברירה הטבעית להכחדת הטווסים בעלי הזנב האקסטרווגאנטי, ובמקומם היו אמורים להתפתח זכרים בעלי זנב נורמאלי פחות או יותר. העובדה שהברירה הטבעית לא אימצה היגיון זה מעידה על המשקל האבולוציוני המיוחד של היופי, ואולי גם על החשיבות שיש ליופי בעיני הטווסות. אלא שהסבר זה מניח הנחה, שהיא עצמה טעונה הוכחה, קרי: שיש לבעלי חיים תפיסת יופי דומה לשלנו. דארווין אמנם גרס שנקבת הטווס מעריצה את יופיו של בן זוגה, אבל פרט לאמונתו בעניין הזה, אין בידינו בדל הוכחה לכך שהטווסה מצוידת בחוש אסתטי. גם אצל השימפנזים, הקרובים לנו מבחינה גנטית כדי 98% לא הצלחנו לגלות התייחסות ליופי.

הוא הדין אצל הבבונים. עד כמה שניתן ללמוד מהתנהגותם - לא קסם הנעורים מצודד את לבם, אלא הפטמות הארוכות והישבן האדום והנפוח של הנקבות המבוגרות.

בטבע, בעלי חיים רבים משתמשים בצבעים ובקישוטים כדי להעביר מידע לסביבה. למשל, דגים, צפרדעים ופרפרים משתמשים בצבעים עזים כדי להזהיר את הטורפים מפני ארסיותם פרחים משתמשים בצבעים ובתצורות סימטריות כדי למשוך אליהם חרקים, אבל אין הוכחה לקיום קשר בין הצבעוניות העזה והתצורות האסתטיות לבין מה שנתפס על ידינו, ומכונה בפינו, יופי.

אבל, אם לא היופי - מה יש בזנב הארוך והצבעוני של הזכר הכובש את לב הטווסות? מהו אותו משהו שאנחנו רואים בו יופי, ואילו הטווסות רואות בו משהו בעל ערך מוסף אבולוציוני כה רב, עד כי הוא מביא את הברירה הטבעית לתמוך בעקביות ובהתמדה, במשך מאות אלפי שנים, בפיתוח הדרגתי ועקבי של זנב ארוך וצבעוני?

עידן רייכל - הינך יפה רעייתי

אני רוצה להמחיש את החמקמקות של המשהו הזה בדוגמא: זכר המנקין, ציפור בעל זנב ארוך וצבעוני להפליא החי בדרום אמריקה, הוא אחד העופות היפים ביותר בטבע. אבל בניגוד לבני אדם, הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתפק ביופי. כדי לרצות את בחירת לבו עליו לבצע לעיניה במשך חודשיים, מדי יום ביומו, תצוגה של אלפי ניתורים ומעופים קצרים, מלווים בשירה, בשיתוף זכר המתפקד לידו כשוליה. אם הנקבה מתרשמת לחיוב מההופעה האור-קולית ומשיתוף הפעולה שלו עם השוליה, היא מזדווגת אתו, ורק אתו, ובלבד שמלאו לו 10 שנים לפחות.

מן הדין לחזור ולומר: איננו יודעים אם יופיו של המנקין ממלא תפקיד כלשהו בכיבוש לבה של הנקבה. לעומת זאת, אנחנו מניחים שהתצוגה המפרכת שהוא עורך לעיניה מעידה בעליל על כושר ההתמדה שלו, על יכולתו לשתף פעולה עם בן זוג, וכמובן על כושרו הגופני המעולה. אבל אם המנקין מצויד בכל התכונות האלו, לשם מה לו גם זנב ארוך וצבעוני? מה אמור הזנב האקסצנטרי שלו ושל הטווס, הפסיון וציפור גן עדן להוכיח?

הסבר אחד תולה את התופעות הגופניות המוגזמות האלו בתחרות מינית שאיבדה את בלמיה. הטיעון הוא בערך זה: נניח שבשלב מסוים באבולוציה של הטווסים, בעקבות קרבות שליטה בין זכרים על זירות התצוגה המשמשות להם אחר כך כמרבצי כלולות, נוצר אצל הנקבות מסיבה כלשהי מתאם בין חוסנם ואיכויותיהם הגנטיות של הזכרים המנצחים לבין גודל זנבם וקישוטיהם. מאותו הרגע ואילך הפכו הזכרים בעלי הזנב הארוך והמקושט יותר אובייקט מיני מועדף בעיני הנקבות, שהרי על ידי הזדווגות איתם הן מורישות איכויות אלו לצאצאיהן. העדפה זו התבטאה כמובן בלחץ מוגבר של הברירה הטבעית להארכת הזנב ולשכלול הקישוטים הצבעוניים.

למעשה, התפתח תהליך המזין את עצמו, שהרי בכל דור יעדיפו הנקבות את בעלי הזנב הארוך והצבעוני יותר. ההיגיון מחייב שתהליך זה ייעצר בנקודה כלשהי, ואמנם זה מה שקורה בדרך כלל, אבל במקרים מסוימים גוברת התחרות המינית על ההיגיון האבולוציוני, והתוצאה: זנב הגדל לממדים שלא רק מכבידים עליו, אלא גם מסכנים את חייו. סטיות מעין אלו אינן בלתי מוכרות בטבע. ידוע למשל על נגיפים המתפתחים לאלימים במיוחד, ועקב כך הם ממיתים שלא בטובתם את הפונדקאים שלהם.

מקרה מפורסם של תחרות מינית שלוחת רסן אירע כנראה לאיל האירי, שנכחד לפני 11,000 שנה. חוקרים מעריכים כי צווארו קרס תחת משקל הקרניים שהגיעו לממדים מפלצתיים של ארבעה מטרים.

לא מני ולא מקצתי, טוען הסבר אחר המתבסס על עיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב. הזנב הארוך של הטווס הוא לא תוצאה שגויה של תחרות מינית שאיבדה בלמים, אלא ביטוי מובהק של פרסום אמת. כלומר, הזנב הארוך, הכבד והצבעוני אומר לנקבה את הדבר הבא: העובדה שאני מוסיף לחיות, גברתי, למרות הזנב הזה שעושה אותי טרף קל לאויבי, היא ההוכחה העליונה לחוסני ולאיכותי, כי אם לא הייתי סופר-טווס הייתי נטרף מזמן. במלים אחרות: הזנב הוא המסר.

ההסבר השלישי מתייחס לזנב הארוך, הצבעוני והמקושט של הטווס כאל תעודה רפואית מטעם הרופא המחוזי, המאשרת את בריאותו התקינה של בעל הזנב ועל היותו נקי מטפילים (עניין חשוב במיוחד לנקבות - כפי שנראה בהמשך). תעודה רפואית זו לא ניתנת לזיוף, כי זכר נגוע בטפילים ניכר בצבעיו הדהויים ובקישוטיו הפגומים. על פי הסבר זה, הברירה הטבעית תמכה בהגדלת הזנב של הזכר ובשכלול התצורות המקשטות אותו משום שההגדלה מאפשרת לנקבות לעמוד לאלתר על מצב בריאותו ועל עמידותו הגנטית מפני טפילים. במלים אחרות, מניפת הנוצות הגדולה מאפשרת לנקבות לבחון כאלו מבעד לזכוכית מגדלת את קווי המתאר של העיניים המקשטות את הזנב המדומה, ועל ידי כך לעמוד בקלות על כל פגם קטן בהם שיש בו כדי להסגיר נוכחות פעלתנית של טפילים או פגם גנטי. העובדה שהזנב של הטווס אינו זנבו האמיתי, אלא שובל נוצות המסתיר אותו, נותנת משנה תוקפת לתזה זו.

מופע הנוצות הססגוני של הטווסים, הפסיונים, ציפורי גן עדן והמנקינים מעביר אפוא מידע אמין על מצב בריאותם. אבל מה עושים כל מי שמסיבות כאלו ואחרות לא טרח לגדל זנב אזוטרי כשלהם? לשם כך הם משתמשים לדעתי בתכונה הקיימת ממילא בטבע לביצוע תפקידים מבניים: הסימטריה. למה דווקא סימטריה? כי פגמים גנטיים ופעילות טפילית מעוותים את הסימטריה של איברי הגוף ושל כסותם, ועל כן קל להבחין בהם.

ניתן לראות אפוא בסימטריה מעין דקדוק אוניברסאלי של שפת טבע, המייצגת תקינות גנטית וניקיון מטפילים. דקדוק זה, אם הוא אמנם אוניברסאלי, חייב להיות מובן לכל, ואמנם יודעים אותו החרקים, הדגים, הזוחלים, העופות והיונקים.

רונית שחר - אהוב יקר

על חשיבותו של דקדוק אוניברסאלי זה יכולים להעיד מחקרים שנערכו בשנים האחרונות. מחקרים אלה הראו, כי הטפילות ממלאה תפקיד הרבה יותר מרכזי באבולוציה מכפי ששיערו. למשל: תרנגולות בר נגועות בטפילים מטילות פחות ביצים ויש להן לפיכך פחות צאצאים.

 

יתר על כן: תרנגולת נגועה בטפילים מפיצה ריח חריף המושך אליו טורפים, ועל כן תמותן גדולה יותר מתרנגולות בריאות. בדיקות דם שנעשו ב-109 מינים של ציפורים גילו ממצא שהיה ידוע לנקבות בטבע עידן עידנים, והוא שקיימת זיקה בין סימטריית המבנים והקישוטים של הזכרים לבין כמות הטפילים בדמם. לא בכדי זוכים הזכרים הסימטריים לעדיפות ברורה אצל הנקבות. הנה צרור דוגמאות:

בניסוי שנעשה במין של סנוניות, בעלי זנב מתפצל, האריכו למספר זכרים את זנבם באופן מלאכותי. מעולם לא היו זכרים מאושרים מהם, שכן תוספת קוסמטית זו הביאה להם הצלחה מסחררת אצל הנקבות. מה שעשה אותם פופולאריים לא נבע כנראה מאיזשהו יופי שנוסף להם מהארכת הזנב, אלא מהאפשרות שניתנה לנקבות לעמוד בדיוק נמרץ על מידת הסימטריה של שתי אונות הזנב. שכן, ככל שהזנב ארוך יותר כן קל יותר להבחין בקיומה של אסימטריה כנפיים סימטריות אצל חרקים משמיעות זמזום שונה מכנפיים לא סימטריות, דבר המאפשר לנקבות לזהות זכר סימטרי על פי זמזומו, זכרים סימטריים מין מסוים של שפירית יפנית זוכים ב- 80% מהקרבות נגד זכרים לא סימטריים - גם אם הם קטנים מהם. הניצחון מעניק להם זיכיון להפרות את רוב הנקבות.

חרקים בעלי גוף סימטרי מדיפים ריח אטרקטיבי יותר, עובדה המאפשרת לנקבות לזהות אותם גם בלילה ולהתחבר אליהם עכברים נגועים בטפילים מדיפים ריח המנטרל את האטרקטיביות המינית שלהם אצל הנקבות.

מעבר לתפקיד האבולוציוני החשוב שממלאה הסימטריה בתהליך ההשבחה הגנטית של הצאצאים, אפשר לראות בסימטריה גם את חוליית הקישור בין הטבע לתרבות, בין המושג הפיסיולוגי הכללי של בריאות לבין המושג המופשט של יופי, הייחודי לבני אדם, ושגם בו ממלאה הסימטריה תפקיד מרכזי. תימוכין לתזה זו, לפיה הטוב הביולוגי עבר טרנספורמציה ליפה התרבותי באמצעות הסימטריה, אפשר למצוא במחקר של רנדי תורנהיל מאוניברסיטת ניו מכסיקו. רנדי ביקש לבדוק מהו הדבר שעושה בני אדם ושכים בעיני המין השני. הממצא המרכזי שקיבל: סימטריה. לפי תורנהיל, די באסימטריה של 2-1 מ"מ בפניו של אדם כדי לעורר תגובה שלילית אצל בן או בת המין השני.

עדות ישירה יותר לקשר בין סימטריה ליופי ניתנה להערכתי בניסוי שערכו שתי פסיכולוגיות אמריקניות, ג'ודית לנגלוי ולורי רוגמן מאוניברסיטת טקסס, אוסטין. הניסוי הראה כי מה שמושך אותנו בפניהם של בני המין השני הוא לא הדברים המייחדים אותם, אלא דווקא קירבתם לממוצע כללי.

המחקר התבסס על 96 צילומי דיוקנאות של גברים ונשים. בעזרת מחשב מיזגו מספר שונה של דיוקנאות לתמונה אחת. אחר כך הציגו לפני סטודנטים תמונות המורכבות מ-4, 8, 16 ו- 32 דיוקנאות, לצד צילומי פנים אותנטיים של גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור בדיוקנאות המושכים ביותר בעיניהם. התוצאה: הדיוקנאות שהיו מורכבים מ-16 ו-32 תמונות זכו במקום הראשון. מ-96 דיוקנאות אותנטיים של נשים - רק 4 דורגו כמושכים יותר מהדיוקנאות המרוכבים.

מה משמעותם של ממצאים אלה? מה עלינו להבין מהעדפה ברורה כל כך של הכללי על פני האינדיווידואלי? המסקנה המתבקשת היא שדיוקן המייצג ממוצע של 32 דיוקנאות גורם להשטחה - אם לא להעלמה - של תווי פנים ייחודיים בדיוקנאות האינדיווידואליים. למשל: אם אחד הדיוקנאות לקה באסימטריה של 2 מ"מ, קרוב לוודאי שאסימטריה זו תיעלם כאשר היא תתמצע עם 32 דיוקנאות בתמונה המרוכבת הסופית. מסקנה: מה שעושה את הדיוקן הממוצע אטרקטיבי הוא הסימטריה שלו.

מכאן צצה כמובן שאלה: למה סימטריה המתקבלת ממחיקת הבדלים אינדיווידואליים, בתהליך המיצוע של הדיוקנאות, מושכת אותנו? כדי להשיב על כך עלינו לחזור אל מה שעושה את הסימטריה פופולארית בטבע.

אמרנו שהסימטריה נהנית מתמיכת הברירה הטבעית משום שהיא משקפת תכונות המקנות לזכרים סימטריים יתרון על פני זכרים לא סימטריים - הן בקרבות ביניהם והן במאבק על לב הנקבות. יתרון זה מתורגם לצאצאים רבים יותר, שהם לא רק סימטריים יותר מהוריהם, אלא גם נתונים יותר מהם להשפעת הסימטריה. תהליך אבולוציוני זה, החוזר על עצמו בכל דור, גורם להתפשטות הסימטריה בקרב האוכלוסייה כולה. הומו סאפיינס ירש מאבותיו בטבע את תפיסת הסימטריה, כמו תכונות גנטיות רבות אחרות, כסמן לתקינות גנטית והיגיינה פיסית. אבל עם התגבשות התרבות כגורם שקול (לפחות) בחשיבותו לגנטיקה, עברה הסימטריה טרנספורמציה מסמן של איכות
גנטית וכושר הולדה לסמן של יופי, סמן שהוא בעל משמעות אך ורק במסגרת התרבותית של החברה האנושית. תפקיד כפול זה מיוצג בין השאר ביחס המפורסם בין היקף המותניים להיקף הירכיים, המשקף הן כושר פריון והן יופי נשי.

מטרופולין - מלאכים

השבועון "ניוזוויק", שייחד כתבה מרכזית לביולוגיה של היופי באחד מגיליונות יוני ,1996 ציין כי לילדים ולילדות לפני גיל ההתבגרות קווי מותן דומים, אבל במהלך ההתבגרות צוברים הנערים מאסה של עצמות ושרירים, ואילו הנערות מוסיפות 16 ק"ג שומן סביב המותניים והירכיים כהכנה להריון. מחקרים הראו, כי היחס בין היקף המותניים לירכיים אצל נשים פוריות מאוד נע בין 0.6 ל- 0.8, וכי הפוריות יורדת בשליש עם כל עליה של %10 ביחס שבין המותניים לירכיים. והנה ממצא מעניין:

המידות האידיאליות ליופי נשי בתחרויות יופי עומדות על יחס מותניים/ירכיים של 0.7 בקירוב. על פי משוואה זו: יופי הוא פוריות. אגב, מסתבר, כי היחס 0.7 פופולארי בכל הגילים, מגיל 8 ועד 80.

כאן מבצבצת ועולה שאלה אפיקורסית: איך יחס מכליל וכוללני כזה מתיישב הן עם היופי הנשי הדשן של רובנס ורנואר והן עם הגזרה הדקיקה של הדוגמניות בימינו? התשובה עשויה להפתיע: המשקל ומידות הגוף האידיאליות משתנים על פי צווי אופנה, אבל היחס בין המותניים לירכיים נותר כמעט קבוע במהלך הדורות - אולי מפני שיחס זה מושרש עמוק במבנים אבולוציוניים עמוקים. מסקנה: היופי, ככלות הכול, אינו לגמרי בעיני המסתכל.

בנקודה אני רוצה להתייחס לדברים שכתבתי על היופי ("מחשבות" 59( לפני שבע שנים, חודשים אחדים לפני שהתפרסם המאמר של לנגלוי ורוגמן על ממוצע הדיוקנאות כמייצג היופי. העליתי אז השערה דומה, לפיה היופי הוא איזשהו ממוצע גופני של כלל האנשים המשתייכים לתרבות או לגזע מסוים (הגבלה זו מסבירה למה אין אידיאל יופי אוניברסאלי, שכן לכל גזע ותת-גזע יש מבנה פנים ותואר גוף ייחודים לו, ולפיכך גם ממוצעי היופי שלהם יהיו שונים). אבל, בניגוד ללנגלוי ורוגמן, טענתי שהיופי האידיאלי הוא סטייה קלה מהממוצע הזה.

במלים אחרות, עידון מסוים של תווי הפנים והגוף יקנה ליופי ממד רוחני, ואילו עיבוי מסוים יוסיף לו ממד חושני. ככל שנגדיל את הסטיות בשני הכיוונים נקבל בכיוון אחד גפות או חולניות, ובכיוון שני מיניות וולגרית.

והנה, בכתבת השער של "ניוזוויק" משנה שעברה, מובאות תוצאות ניסוי של ויקטור ג'ונסטון מאוניברסיטת ניו מכסיקו, מהם הוא הסיק שהממוצע הדיוקנאי משקף את האטרקטיביות של בעל הדיוקן, אבל לא בהכרח את יופיו. כדי לעמוד על ההעדפות שלנו בתחום היופי הפעיל ג'ונסטון תוכנת מחשב המייצרת סדרות של 30 דיוקנאות של גברים או נשים. ג'ונסטון ביקש מהמשתתפים בניסוי לדרג את הדיוקנאות מאחד עד תשע בסולם היופי.

בכל סיבוב מיזגה התוכנה את הדיוקנאות שדורגו במקום הראשון והפיקה מהם שני דיוקנאות מרוכבים תמונות מרוכבות אלו החליפו את שני הדיוקנאות שקיבלו את הדירוג הנמוך ביותר. מלאכת הדירוג נמשכת עד שדיוקן מסוים מקבל את הציון .10 ג'ונסטון ריכז את כל הדיוקנאות שקיבלו ציון 10 והשווה אותם לדיוקנאות המייצגים את הממוצעים. הסתבר לו שאין זהות בין המושך ליפה. לאישה בעלת יופי אידיאלי יש שפתיים של נערה בת , 14 לסת של ילדה בת 11 ותווי פנים המבליטים את עיניה.

האידיאל הגברי לעומת זאת מציג לסת גדולה, סנטר חזק וגבות בולטות.פסיכולוגים סבורים שהפרמטרים העושים גברים ונשים יפים בעינינו מאפיינים נערים ונערות בפתח גיל ההתבגרות - תחת ההשפעה הראשונית של שטף הורמונים. הסיבה שבמהלך האבולוציה התפתחה בגברים ובנשים משיכה כלפי מאפיינים אלה, נובעת מכך שהם מציינים את תחילת המסע לבגרות מינית - זה לעבר חוסן גברי וזו לעבר פוריות.

להערכתי, את שיוך היופי לסטייה מסוימת מהממוצע צריך לחפש לא בציווים גנטיים, אלא בתרבות. ההבדל הזה בין האטרקטיביות - המתבטא בתווי פנים ממוצעים - לבין היופי, המתבטא בסטייה קלה מהממוצע, הוא בעיני בעל משמעות. שכן האטרקטיביות קרובה יותר למיניות, ולפיכך לאבולוציה בטבע, ואילו היופי הוא עניין תרבותי צרוף המנותק לפעמים מכל היבט אבולוציוני. כמו בהתנהגויות אנושיות מורכבות אחרות, ששורשיהן נטועים בדפוסי התנהגות של בעלי חיים, גם תפיסת היופי עברה תהליך מורכב של זיכוך - באמצעות מסננים תרבותיים, כמו למשל הטרנספורמציה שעבר היצר המיני ממשיכה גופנית לתחושה ענוגה של אהבה רומנטית ואפילו אפלטונית.

הפרויקט של עידן רייכל - מכול האהבות

תהליך דומה עבר על המוסיקה. הפסיכולוג ניקולס המפרי, שכתב מאמר מעניין על שירת הלווייתנים, שאל את עצמו "למה המוסיקה היא כזה תענוג?". התשובה, נדמה לי, קרובה לשאלת היופי. שכן גם המוסיקה עברה טרנספורמציה ממסר טריטוריאלי ומיני (אצל ציפורים), להנאה אסתטית צרופה המנותקת מכל תועלת אבולוציונית.

ההבדל בין התוצר הגנטי לבין התוצר התרבותי הוא כמו ההבדל בין מסע אלפי הקילומטרים שעושים דגי הסלמון במעלה הנהר - נגד מפלי מים ובין טורפים האורבים להם בדרך - כדי להטיל את ביציהם ולהפרותם, לבין מסע רומנטי של אבירי השולחן העגול. האבירים של המלך ארתור היו ששים ליטול על עצמם מסע מפרך ומבעית כמו של דגי הסלמון, ולא במטרה תכליתית וחיונית של מציאת בנות זוג להולדת צאצאים, אלא כדי לשחרר רק כדי לנשק את כף ידה של גבירת לבם.

המסננים התרבותיים, שניתקו בהדרגה את הסימטריה של היופי הגברי מסימני זיהוי של חוסן גופני ותווי פנים חזקים, ואת הסימטריה של היופי הנשי מסימני מיניות ופוריות, אחראים לכך שאנו יכולים היום לזהות יופי עם פנים מעודנים - כמעט שחפניים - של משורר, ועם גוף נזירי של נערה. ביטוי קיצוני לניתוק היופי מהמיניות ומהגשמיות בכלל  על ידה התרבות מוצג על ידי הגיישה היפנית, שכן שכבת האיפור העבה על פניה ויריעת הקימונו הנוקשה על גופה מעלימים כמעט לחלוטין את הטקסטורה הטבעית של העור ואת חמוקי הגוף האותנטיים.

יופי מזוכך זה, הנוצר מסובלימציה של המיניות והחושניות הקשורות בהזדווגות ובפריון, קרוב כנראה ליפה העליון של אפלטון, שאת ביטויו אנחנו מוצאים אצל סוקרטס, המתאר באוזני פידרוס מה קורה לאדם כשהוא נפגש עם היופי העליון: נוצות נשמתו מתחילות לצמוח.

שרית חדד - שרה את אינתה עומרי

אבות, ילדים וגרושים – סטטיסטיקה

ממצאים סטטיסטיים הבאים הם מארה"ב,
ופורסמו באתר Where's Daddy

לא ברור באיזו מידה התמונה בישראל שונה


11% מתוך האמהות הנשואות מעניקות חשיבות לדעתו של הבעל בטיפול בבעיות עם ילדיהן. מורים ורופאים 45%, חברים וקרובים 16%

67% מהאמהות הנשואות נראו מאוימות מהרעיון של השתתפות שווה בגידול הילדים.


50% מהאמהות הגרושות אינן מעריכות את המשך המגע של האב עם הילדים. 20% מחבלות באופן אקטיבי במגע כזה.

שנתיים לאחר הגירושין, 51% מהילדים בבתים שבהם לאם יש משמורת בלעדית רואים את אביהם פעם או פעמיים בשנה, או לעולם לא.

42% מהאבות אינם טורחים לראות את ילדיהם אחרי הגירושין.

90% מהמקרים שבהם האבות מתנתקים מהילדים נגרמים כתוצאה מהפרעה לסדרי הראיה על ידי ההורה המשמורן אשר רוצה לשבור את הקשר בין האב לילדיו.

70% מהאבות חשים שהיה להם מעט מדי זמן עם ילדיהם. מעט מאוד ילדים חשים שהם מרוצים מכמות הקשר שיש להם עם אביהם לאחר הגירושין.


42% מהמבוגרים שגדלו במשפחות גרושות מדווחים שאמם ניסתה למנוע מהם לראות את אביהם, 25% עוד 40% מהאמהות מודות בכך, ו-75% מהאבות מדווחים שכך הוא המצב. מספרים אלו כפולים מהמקרים של אי עמידה בתשלומי מזונות.
40% מהאמהות המשמורניות מדווחות על שהן מפריעות לסדרי הראיה מתוך מטרה להעניש את האב.

ל-90% מהאבות הגרושים אין אפשרות לגישה
חופשית ומלאה לילדיהם.

37.9% מהאבות אין סדרי ראיה או זכויות ביקור.

אמהות מונעות קיום של ביקורים בנקמה באבות על בעיות בזמן הנישואין או לאחריהם.

43% מהילדים גרים ללא אביהם.

הנתונים למעלה מסבירים מדוע כל כך הרבה גברים אשר נמנעה מהם הגישה לילדיהם - ומספרם של אילו יכלו להגיע בקלות לעשרים וחמישה אחוז מהגברים בארה"ב - הופכים לשונאי נשים, או הופכים את בתי המשפט לשעיר לעזאזל. הם נופלים לאותו כת של שנאה כמו אותן פמיניסטיות המציבות את הגברים כשעירים לעזאזל האשמים בכל הרוע שבעולם.

אמריקאים אוהבים לשאת את הדגל של אחריות אישית. איש אינו רוצה לקבל אחריות חברתית: שאנחנו, כחברה מחויבים לכבד ולהגן על כל פרט, שהתהליכים החברתיים שלנו, ומיוחד האופן שבו מתנהלים הגירושין, הם יצירה שלנו, וביטוי של עצמיותו.

במשך 250 השנים האחרונות, החברה שלנו התנתה נשים לצפות לקבל את הילדים להן ורק להן. זו אינה אשמתן, או אשמתה של מערכת המשפט או של העובדים הסוציאליים שפועלים כדי לאכוף זאת. כמו שנשים היו חייבות להיאבק כדי לזכות במקום שווה בחברה, כך גם גברים צריכים להתמודד במאבק על המסע בחזרה למשפחה מהמהפכה התעשייתית

השינויים במאפייני מקבלי הבטחת הכנסה - נשים במקום ראשון

ילקוט פרסומים המוסד לביטוח לאומי מנהל המחקר והתכנון

מאת: ברנדה מורגנשיין, מריים שמלצר, ירושלים ינואר 2001

דו"ח זה מתאר את השינויים בהיקף מקבלי הבטחת הכנסה בעשור האחרון. הדו"ח מתמקד בזיהוי מאפייני האוכלוסייה.

(להלן מבחר ציטוטים מהדו"ח המלא הנוגעים למשפחות חד הוריות)

קיימות שלוש רמות של קצבה:

קצבה רגילה ליחיד – בשיעור של עשרים אחוז מהשכר הממוצע במשק. קצבה בשיעור מוגדל לאלו ששהו מעל שנתיים במערכת

או למי שמלאו לו 46 שנה – בשיעור עשרים וחמישה אחוז

מהשכר הממוצע במשק.

קצבה בשיעור מיוחד למשפחות חד הוריות – 42.5 אחוז מהשכר הממוצע, להורה לילד אחד ו 52.5 אחוז להורה עם 2 ילדים.

עצם הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מקנה זכות

לשורה נוספת של הטבות והנחות:

הנחות בארנונה, אגרת טלוויזיה, תחבורה ציבורית,

שירותי בריאות, שיעור דמי ביטוח מופחתים,
עזרה בדיור, הנחות במעונות יום והטבות אחרות.

שינוי חשוב מאוד היה החוק למשפחות חד הוריות

שהתקבל בכנסת בשנת 1992 לפיו הוגדרו אלו משפחות

והוגדלה מאוד הגמלה להבטחת הכנסה.

עד אפריל 1992 הגמלה הייתה כמו ליחיד עם ילדים.

מתאריך זה והלאה השוו הגמלאות למשפחות חד הוריות

עם אלו של אלמנות עם ילדים והוגדלו בשיעור של 37 אחוזים.

כמו כן אושרו הטבות נוספות כגון קדימויות בשיכון

וזכאות למעונות יום לילדים.

בשנת 1991 קיבלו 34.370 משפחות הבטחת הכנסה,

מתוכם 28.8 אחוז חד הוריות.

בשנת 1999 קיבלו 114.170 משפחות הבטחת הכנסה,

מתוכם 36.8 משפחות חד הוריות.

שיעור הזכאות של נשים גבוהה יותר בגילאים הצעירים 20-34
כנראה בעיקר בשל המשפחות החד הוריות.

בין השנים 1991 ו 1999 עלה מספר הזכאים

לגמלה מוגדלת מ 52 אחוז ל 79 אחוז

הסיבה נעוצה בגידול משך השהייה במערכת

וכתוצאה משינוי החוק שהקנה

למשפחות חד הוריות זכאות מידית.

שיעור האימהות המקבלות גמלה בשל העילה היותן אם לילדים

בשנת 1999 נראה לכאורה נמוך לכאורה

לאור העובדה ש 40 אחוז בערך

ממקבלי הגמלה הם משפחות חד הוריות, מרביתן נשים.

אבל מתברר שלא כל המשפחות החד הוריות

נכללות בעילה של אם לילד.

כאשר בוחנים את התפלגות העילות

לפי הרכב משפחה מגלים ש 16 אחוז

מהוותיקות החד הוריות ו 37 אחוז

מהעולות הוגדרו כבעלות שכר נמוך

ועוד 11 אחוז מוגדרות חסרות תעסוקה

ו 12 אחוז בלתי מוגדרות.

פשר הטאבו על המחזור הנשי

אם נביט אל התכונות שהטבע חנן אותנו גנטית ובאופן אינטגראלי, נמצא כי דווקא המחזור החודשי מסמל את דיכוי מיניות האישה באופן החמור ביותר שהותנה בה עד כדי כך שהיא מתעבת את עצמה לחלוטין בימי המחזור - ופועל יוצא; היא גם משליכה את שקר ה"גועל" גם לשאר הימים שנותרו בין הזמנים. ובכך היא "חונכה" למאוס בכל הקשור אל חלק הנשי האישי והאינטימי - המחובר גם לקיום יחסי מין לשם הנאה.

למעשה אם נבקש לבאר פשר מחזור מבחינת למה ומדוע נוצר הוא באופן כל כך בוטה בחיצוניותו ובצבעו הארגמני, נוכל להבין כי המחזור הינו סמל קדום של הטבע, המודיע שהאישה בשלה וכשרה להולדת צאצאים, בד בבד הוא גם מעניק לאישה זמן ומרחב כדי שהיא תוכל לקיים יחסי-מין עם בן זוג פוטנציאלי וזאת – מבלי להתעבר.

והמטרה העיקרית של קיום יחסים בזמן מחזור ברורה היא: כך האישה יכולה לבדוק את טיבו של הגבר שסומן על ידה כמושא של תשוקה, כדי לדעת אם הוא נאמן לה לנצח, או יהיה הוא עוד עובר אורח שאין לסמוך עליו בנוגע למיסוד היחסים הכוללים את התוצאה הסופית קריא ילדים, הזקוקים לשני ההורים, לפחות בתקופה הראשונה לילדותם. ומכך הינו עוד אביר על סוס לבן שמעוניין רק פרוק את היצר ולהמשיך בדרכו ללא שוב, כשהוא מזניח את המחויבות המשותפת.

קיום יחסי מין בזמן המחזור החודשי, מסיר מהאישה את הפחד והדאגה שמא היא תיכנס להריון ותאלץ להתמודד עם הצאצא לבדה. בעוד בן זוגה ימשיך את דרכו הלאה.

היום, ידועה העובדה כי בפרק הזמן של המחזור החודשי אצל נשים, חלה גם עליה בחשק המיני, הנובע מחילוף החומרים, מההורמונים הזורמים ומכלי הדם המתמלאים ונגדשים, בדיוק כפי שעושה הוויאגרה אצל הגברים.

אם נוסיף לכך את צבעו האדום של המחזור, נגלה כי צבע הארגמן הזה, משמש גם כדרך טבעית על מנת למשוך בני זוג פוטנציאלים, שהרי ידוע לנו כי צבע אדום נקלט בעין האדם בכל עוזו והוא משמש אותנו עד היום לסימון מטרות ולהבליט את העיקר. מכך כאשר אבר המין של האישה משנה צבעו ותופח, מוסיף המחזור הניגר את חותמו האדום - בכך יוצאת מהאישה מעין הכרזה ויזואלית המודיעה קבל עם ועדה, על היותה נערה בוגרת ובשלה, הנמצאת בתקופה בה היא מעוניינת לקיים יחסי מין -- והגוף שלה מעיד, בכל אות ובכל סימן להבליט.

אי לכך, ידיעת עובדה זו, היא שגרמה לגברים להפוך את זמן המחזור לקטע המעוגן בחוקי טאבו חברתיים המודגשים יותר כצווים דתיים המקבלים תוקף הילכתי ברוב הדתות מבחינת "ייהרג ובל יעבור".

איסורים אלו נוצרו למען הגברים, כדי לגרום לנשים להימנע ולבגוד בבן הזוג שלהן, כי גם לקדמונים הללו, אלו שחוקקו את הלכות הדת. הייתה ידועה העובדה, כי דווקא בזמן המחזור החודשי, האישה מינית יותר מאשר בשאר ימות החודש.

על כן, במשך הדורות, דיכוי מיניותה של האישה, דווקא בימים בהם היא חושקת בסקס. הפך לעובדה קיימת שאת ההשלכות שלה אנו רואים היום.

ואגב...

אותי המחזור לא מגעיל, כמו שחתך או שריטה מדממת לא גורמים לי לגועל.

הדם הוא אותו דם, וזה לא חשוב מאין הוא נובע!

נניח לפורנו וננסה להיכנס לראש אחד שנת 2003

מגזין בראש אחד מיועד לנוער בגיל העשרה

הגיליון אקראי שנדגם משנת 2003 של המגזין לנוער בראש אחד, מוקדש לנשים ומעצים את המושג אישה כאשר הוא מאדיר את דמותה לכל אורכו ורוחבו של המגזין והן מבצבצות מכל דף ודף מתוך ארבעים דפיו של העיתון, פלוס בונוס מיוחד של שלושה עמודים כפולים שבהם מצולמות בנות ונערות יפות מראה המחייכות ושוחקות שפתיים, בחברותא לבדן או כשהן מלווות בחנון תורן המוצנע בפינה, מוצג כסרח עודף, או בורח כל עוד נפשו בכפו והכריכה האחורית מסיימת את מפח נפשו בריסוסו כג'וק שעף מהבקבוק.

הגברים היחידים והספורים המופיעים בין השערים, הם או כוחניים ומטפסי הרים, או שהם מוצגים כחרמנים ואפילו המדגישים את נבזות יצריהם המיניים בכך שהם אוחזים ביד על הביצים - מעידים!

והודאה הגורפת של עורכי המגזין לנוער בראש אחד היא פשוטה עד אובדת ביצה:

אישה מצולמת, היא אישה שמוכרת, אישה שמוכרת מכניסה לכיס מזומנים, לא חשוב שהם מחפיצים את האישה, בניגוד לדעתה שהרי היא הפוכה לחלוטין וטוענת כי שימוש בגופה של האישה למטרות של עשיית רווחים כספיים, הוא פשע שמציג את כלל ציבור הגברות, באור מיני של תני-לי-עוד.

מכך מסתבר, שלא רק הסרסורים ובעלי אתרי סקס, כולל הערוצים הכחולים, משתמשים בנשים למטרות עשיית רווחים. ההבדל כנראה נעוץ בעובדה שבאתרי סקס וסרטים כחולים, נשים מוצגות במערומים בוטים. ואפילו חלילה בשעת קיום יחסים.

וכאן נכנסת השאלה שלי מלמטה מכוון חשיבה אחר:

מה ההבדל בין הצגת האישה כאובייקט מיני שעוזר למכור סקס זמין או מזדמן, לבין הצגתה של האישה כאובייקט-מסחרי שהוא למעשה עוזר למכור הכול – החל מכלי עבודה שבהם רק גברים משתמשים, עובר לכל שאר המוצרים גם לפסח ולחגים ומסתיים אי שם במחוזות שאינם דמיוניים.

למעשה, ההבדל לרובנו ברור, באובייקט הראשון מתמקדים הצופים באברים מוצנעים המחליפים-נוזלים או מגירים אותם מתוכם. באובייקט השני מתמקדים הצופים בפרטים שאינם לחלוחיים ומכך הם יותר כשרים בעיניו. דהיינו ההבדל טמון בנוזל, במשמע אם רואים וניגר מהם או ניחר גרונם למראה.

ובמילים אחרות, כאן אנחנו נוגעים בכל האקט של חילוף החומרים, שמתחיל מהכנסת אנרגיה אל הגוף במשמע לאכול, עובר להוצאת הפסולת ומתעכב פה ושם על הפרשות האדם, כמו זעה, פליטת זרע, ומחזור חודשי. כשכולם נמצאים בשטח האסור מבחינה דתית, הלכתית, חברתית.

ומכוון שכל הכניסות-יציאות הרשומות לעיל, הם בחזקת טאבו אצל רוב בני האדם אם לא אצל כולם. אנחנו גם לא אוהבים שיתעדו אותנו בשעת העשייה, אנחנו לא מצלמים בני אדם בשעת הישיבה על הכס, אנחנו ממעטים לצלם אנשים בזלילה וסביאה כמו שאנחנו אוהבים לאכול, יש בנו פחד שבשעת המעשה הבסיסי ביותר שלנו – לאכול. ניתפס בעיני האחרים כחזירים, בשיניים ובפה קורעים חיות מבושלות לגזרים קטנים – וטוחנים לבפנים.

אפשר לשים לב לכך, כי כאשר אנו אוכלים בגפנו, וככל שהסובבים אותנו רגילים אלינו, אנחנו זונחים את נימוסי השולחן המסורתיים ופשוט אוכלים ונהנים, גם אם המיונז מטפטף על הפנים, בדיוק כמו ילדים קטנים.

גם ברום המושב, נחשב לטאבו – אע"פ שצורך טבעי זה, נחשב ע"י רבים כ"חצי-זיון" אין אנו נוהגים לדסקס בצורות והגוונים היוצאים, עם בני אדם אחרים, פרט לרופאים. ומי שבכל זאת שש לניחוח – מקבל את התווית סוטה.
ככה גם מערכת יחסי המין. הגם שהיא זאת שמענגת את רובנו, אנחנו לא אוהבים שיציצו לנו למיטה, בשעת בין המייצרים כשגוף חובר לאחר בקילוחים קלים העולים לסער עלי ימים ומסתיימים בשטף הן לחוץ וגם לבפנים.

גם כאן, מה שאנחנו עושים ואוהבים לעשות באלף ואחד דרכים. אנחנו לא אוהבים להביט באחרים, כוון שכמו בנושא האוכל, מה שרואים יכול להיות מגעיל לפעמים, דוחה ברמים מהמקרים, או מגרה את הקיבה או את החשקים המיניים.

כך או אחרת, מה שאנחנו לא אוהבים אצלנו בבטן או במיטה, אנחנו פוסלים מלכתחילה.

ומכך, כמו שלא מחייבים אדם לאכול חזיר בניגוד לרצונו, ככה אסור להגביל מכירת בשר של חזיר, הרי המשמעות היא שכל אדם חופשי ואדון לעצמו והוא זה שבוחר מה יכנס אל תוכו. אלא מה?
על אותו המשקל של מכירת בשר-חזיר – במשמע ירצה יאכל, לא ירצה, לא יאכל,
מתקיימת הנחה זו אל מכירת הגוף ושידול לקנותו בהצגתו בחוץ לעיני הכול.

וכאן עולה וצצה בעיית חילוקי הדעות בתוך אותו ה"גוף" שמושך לשני כוונים שונים!

מצד אחד המתחבר למה שכתבתי בתחילה, אומרים לנו שהצגת האישה כאובייקט מיני בסרטים כחולים משולה ל"מכירת-בשר", עבור אותו "הגוף" - האישה היא "בשר למכירה" רק כאשר היא מחליפה נוזלים עם אחרים. וגם לבדה בלי בגדים כביומה היוולדה ובתנוחות מפורשות שבהם מתגלים כול אותם האזורים הנוטפים – שאצל אחדים כולאים ברקים ובאחרים הם פוגעים.

מאידך, אותו "הגוף" שדעתו ידועה בתמיכתו לאוסרי מכירת החזיר והמניעים רשומים מעלה, היה נגד ההחלטה להפסיק את מכירת החזיר משיקולים אחרים היוצאים כולם מתוך הנחה שגויה הרואה אך ורק מה שמתחשק לה – ופוסלת את כל השאר, בלי להבחין בעובדות.

כי אם אנחנו יודעים שאוכל ומין הם צרכים בסיסיים שכולנו עושים בהנאה - וזאת עובדה.

כיצד זה שמותר למכור בשר ממניעים של חירות האדם על המאכל האהוב עליו.
ואסור למכור מין-זמין או תמונות של מעשים מענגים כקינוח לייצר?

ולא רק זאת, אם נביט אל שטף הנשים המצולמות שמוכרות לנו לא רק חסדים מיניים, נמצא כי אנחנו נמצאים בתקופה של חשיבה פמיניסטית שעוותה לכלל אבסורד. אנחנו נגלה כי כל מערכות העיתונים ממסד ועד טפחות מצוותות בידי נשים, העורכות, גוזרות, כותבות ומציגות נשים, בשלל גוונים, עם בגדים לפעמים אבל ברוב המקרים, הלבוש חושף יותר והדוגמנית, זמרת של היום יודעת שהגוף שלה מוכר ומשתמשת באופן בוטה, בחסות מערכת עיתונות נשית, התומכת בהחפצת האישה לאובייקט שמוכר סקס המשתלב בכל מגזין ומשדל אותנו לקנות עוד... ולהזמין אובייקט למין – וזה זמין!

וכאשר הזמינות קלה, כאשר רואים אז חומדים לעוד, כאשר מנגנים לנו על בסיס היצרים, כולנו פתאים גמורים, אין לנו שליטה על החשקים. ופורחת ועולה החפצת הגוף שמסירה רשמית את הלאווים החברתיים וגורמת לנשים לנצל את הנתונים ולהפוך לסוחרת זאת באחרת ואם מתמזל אז כאובייקט-מיני – מתקבלים.

אלמנה בעוד בעלה בחיים

בשנת 1992 שונתה הגדרת העילה, המזכה בגמלה את האם המטפלת בילדים על פי התיקון אם לילד היא מי שמטפלת בילד אחד שטרם, מלאו לו שבע שנים. לפני התיקון חלה עילה זו על אם שטיפלה בשני ילדים שטרם מלאו להם 10 שנים, או בילד אחד עד גיל להגיעו לגיל חמש

מאת: ברנדה מורגנשיין, מריים שמלצר, ירושלים ינואר 2001

חוק משפחות חד-הוריות

שינוי חשוב מאוד היה חוק משפחות חד-הוריות שהתקבל בכנסת בשנת 1992. לפי חוק זה הוגדרו אילו משפחות נחשבות חד-הוריות והוגדלה מאוד הגמלה להבטחת הכנסה למי שזכאי על פי חוק זה. עד אפריל 1992 שיעור הגמלה היה כמו ליחיד עם ילדים. מתאריך: זה ואילך הושוו הגמלאות למשפחות חד-הוריות לאלה של אלמנות עם ילדים – כמוגדר ב"תוספת לחוק הבטחת הכנסה". גמלן גדלה ב37% בערך. כמו כן אושרו הטבות נוספות לאוכלוסיית המשפחות החד הוריות, כגן קדימויות בשיכון וזכאות למעונות יום לילדים.

גידול בהיקף מקבלי הבטחת הכנסה

מספר המשפחות בגיל העבודה המקבלות גמלאות הבטחת הכנסה בישראל גדל באופן מתמיד בעשור האחרון ואף שילש את עצמו. אם בשנת 1990 היו זכאים לגמלה בערך 32,000 משפחות בממוצע חודשי, בשנת 1999 עמד מספר זה על יותר מ118,000, ובאפריל 2000 הגיעו ל129,000, מספר הנפשות בממוצע חודשי גדל מ 47,300 ב 1990 ל 150,500 ב 1999.

בחוק זה - הורה יחיד- תושב ישראל

אשר בהחזקתו ילד הנמצא עמו ואשר נתקיים בו אחד מאלה:

(1) הוא אינו נשוי ואין אדם הידוע בציבור כבן זוגו
(2) הוא נשוי ומתקיים בו האמור באחת מפסקאות המשנה (א) או (ב), ובתנאי שאין אדם אחר הידוע בציבור כבן זוגו.
(א) הוא חי בנפרד מבן זוגו תקופה של שנתיים לפחות ופתח בהליך על פי דין להשתחרר מקשר הנישואין ופעל במסגרת הליך זה שנתיים לפחות (ב) היא עגונה, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה 1995 (3) הוא עולה חדש שנמצא בארץ למעלה משנה ופחות משנתיים ובן-זוגו לא עלה לארץ ואף אינו שוהה בה ובתנאי שאין לו בן זוג אחר.

ילקוט פרסומים המוסד לביטוח לאומי מנהל המחקר והתכנון

דו"ח זה מתאר את השינויים בהיקף מקבלי הבטחת הכנסה בעשור האחרון. הדו"ח מתמקד בזיהוי מאפייני האוכלוסייה.

קיימות שלוש רמות של קצבה:

קצבה רגילה ליחיד – בשיעור של עשרים אחוז מהשכר הממוצע במשק. קצבה בשיעור מוגדל לאלו ששהו מעל שנתיים במערכת

או למי שמלאו לו 46 שנה – בשיעור עשרים וחמישה אחוז

מהשכר הממוצע במשק.

קצבה בשיעור מיוחד למשפחות חד הוריות – 42.5 אחוז מהשכר הממוצע, להורה לילד אחד ו 52.5 אחוז להורה עם 2 ילדים.

עצם הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מקנה זכות

לשורה נוספת של הטבות והנחות:

הנחות בארנונה, אגרת טלוויזיה, תחבורה ציבורית,

שירותי בריאות, שיעור דמי ביטוח מופחתים,
עזרה בדיור, הנחות במעונות יום והטבות אחרות.

שינוי חשוב מאוד היה החוק למשפחות חד הוריות

שהתקבל בכנסת בשנת 1992 לפיו הוגדרו אלו משפחות

והוגדלה מאוד הגמלה להבטחת הכנסה.

עד אפריל 1992 הגמלה הייתה כמו ליחיד עם ילדים.

מתאריך זה והלאה השוו הגמלאות למשפחות חד הוריות

עם אלו של אלמנות עם ילדים והוגדלו בשיעור של 37 אחוזים.

כמו כן אושרו הטבות נוספות כגון קדימויות בשיכון

וזכאות למעונות יום לילדים.

בשנת 1991 קיבלו 34.370 משפחות הבטחת הכנסה,

מתוכם 28.8 אחוז חד הוריות.

בשנת 1999 קיבלו 114.170 משפחות הבטחת הכנסה,

מתוכם 36.8 משפחות חד הוריות.

שיעור הזכאות של נשים גבוהה יותר בגילאים הצעירים 20-34
כנראה בעיקר בשל המשפחות החד הוריות.

בין השנים 1991 ו 1999 עלה מספר הזכאים

לגמלה מוגדלת מ 52 אחוז ל 79 אחוז

הסיבה נעוצה בגידול משך השהייה במערכת

וכתוצאה משינוי החוק שהקנה

למשפחות חד הוריות זכאות מידית.

שיעור האימהות המקבלות גמלה בשל העילה היותן אם לילדים

בשנת 1999 נראה לכאורה נמוך לכאורה

לאור העובדה ש 40 אחוז בערך ממקבלי הגמלה

הם משפחות חד הוריות, מרביתן נשים.

אבל מתברר שלא כל המשפחות החד הוריות

נכללות בעילה של אם לילד.

כאשר בוחנים את התפלגות העילות

לפי הרכב משפחה מגלים ש 16 אחוז

מהוותיקות החד הוריות ו 37 אחוז

מהעולות הוגדרו כבעלות שכר נמוך

ועוד 11 אחוז מוגדרות חסרות תעסוקה

ו 12 אחוז בלתי מוגדרות.

להיות גאה במום - זו לא גאווה בכלל... זה גרוטסקי במקרה הטוב

ההומוסקסואלים אשמים כאשר הם מציגים אלטרנטיבה אחרת לנשים, כדי שהן תתחמקנה מיחסי מין ללא תשלום. ככה, בגלל המגזר ההומוסקסואלי, יש יותר נשים שבמקום להעניק מחסדיהן לגברים כחלק מהקרבה והחום האנושיים. הן מעדיפות לגבות על כך תשלום.

 

גאווה מאמללת

 

להיות גאה במום - זו לא גאווה בכלל... זה גרוטסקי במקרה הטוב ועלוב נפש במקרה הגרוע, אין כאן אומץ לב בכלל, יש כאן חשפנות גברית שלא שונה מאומה מהחשפנות הנשית המהלכת לנו ברחובות וקורא לעצמה פמיניזם.

גם הומוסקסואלים וגם הפמיניסטיות חשפניות ואוהבות לחשוף מומים מולדים. יש נשים המנפנפות במסכנות, קובלות על שהאל חנן אותן בטיפשות ומפגינות בעד עצלנות כרונית.

הומוסקסואלים לחילופין, חושפים נטייה לא מקובלת בחברה. נטייה... שאצל רבים מהאחרים, נחשבת לסטייה. וגם הם מנפנפים בגידול ובדלדול כמו שיש להתגאות בכך... כמו שלקיים יחסי מין שלא כדרך הטבע, הוא מעשה שיש עמו כבוד.

וכולם כאן יודעים שאין לכם כבוד, רובכם מסתתרים מאחורי זהות כפולה, נשארים כל החיים בארון. ומתביישים כל שנייה בחיים. יען, רובם יודע שהוא נוהג עקום. הרוב שלהם מכיר בעובדה שהם חריגים בחברה. אז למה הם באים ברעש וצלצולים ומנפנפים בגיבנת שיש להם? האם הם לא קולטים שאפילו מתוך המגזר שלהם יש הפוסלים את ראוותנותם?

אז שידעו להם, שימרו על נפשם, שיחזרו לארון, שם הרבה פחות כואב לחיות. שם לא ידעו, לא יקראו להם בשמות גנאי וככה, הם לא יגרמו נזק לאחים שלהם, הגברים שאוהבים נשים.

כי כאשר רואות המכשפות הפמיניסטיות שגברים מסוגלים לחיות חיי אישות עם גברים אחרים, הן מעדיפות שככה זה ימשיך, כוון שאין הן מעוניינות בגבר ליחסי מין, הן רוצות גבר כארנק זמין. אי לכך הן מעודדות את קיומם של ההומוסקסואלים, ועושות מהם צחוק ועל חשבונם הגברים האחרים נדפקים.

ההומוסקסואלים אשמים כאשר הם מציגים אלטרנטיבה אחרת לנשים, כדי שהן תתחמקנה מיחסי מין ללא תשלום. ככה, בגלל המגזר ההומוסקסואלי, יש יותר נשים שבמקום להעניק מחסדיהן לגברים כחלק מהקרבה והחום האנושיים. הן מעדיפות לגבות על כך תשלום.

אז כאשר גברים שהם "עם" חרמן פחד, מוצאים את עצמם חסרים בסם החיים ששמו סקס עם נשים, הם פונים לנחמה שהברירה הטבעית בחרה. הם פונים לגברים אחרים כדי למצוא מין וחסדים.

וההומוסקסואלים יודעים על מה אני מדבר, כולם מכירים, יודעים ופגשו הרבה פעמים גברים נשואים שבאים ואוהבים גם גברים וזו ההעדפה שלהם לחפוזים שעם הנשים הולכים ואוזלים כי צריך להוסיף מזומנים שאוטומטית משכנעים. ולפעמים אין...

ואחר כך המחיר עולה, כול הגברים מתמכרים לסרטים כחולים, לנשים עירומות, לזונות בקרנות רחובות. והכול בגלל שההומוסקסואלים פתחו לנשים את האופציה האומרת כי אם אין בחינם עם גברת, ואדון לאדון זה גם מסגרת.

אז שההומוסקסואלים יעשו טובה.

ויחזרו לארון - לפחות לתקופה הקרובה!

הנהלת חשבונות של נשים בין השנים 1997 - 2003

צאו וחשבו:

האחד –

זוג נשוי עם שני ילדים בני 3 ו5 הגרים בארץ ישראל באזורים שבהם הבעל יכול להרוויח שכר ממוצע של 5000 שקלים נטו לחודש. זוג כזה משלם שכר דירה בסך 300 דולר לחודש, שם את הילדים במעונות שעולים עם הנחה למשפחות במצוקה סך 1000 שקלים. משלם ארנונה בסך 400 שקלים והבעל נוסע באוטובוס לעבודה שעולה לו 200 שקלים.

סך הכל הוצאות לפני אוכל: 2920 שקל בדיוק. ונניח לשאר ההוצאות: חשמל, טלפון, ביגוד וכו' וכו'.

נשאר לארבע נפשות להסתפק ב 2080 שקל שאם נחלק זאת ל4 נפשות נקבל 520 שקל.

עכשיו ניקח את הסיטואציה השניה:

שניים –

גרושה עם 2 ילדים בני 3 ו5 הגרה באותו אזור ממוצע שנכתב מעלה משתכרת בלי לעבוד בשלל ההטבות הבאות:

ביטוח לאומי שילם לה סך של 3450 שקל לחודש כמו שעון שוויצרי. היא זוכה לקבל בין 75-90 אחוז הנחה בארנונה ומשלמת רק 150 שקל לחודש. היא משלמת למעונות אחרי הנחה סך של 250 שקל. והיא מקבלת שכר דירה בסך 300 דולר לחודש בנוסף להנחה בתחבורה הציבורית בסך ממוצע של 100 שקלים. ויש עוד, אבל נניח לפרוטות.

סך הכל נשאר לאוכל: 2980 שקל שאותם נחלק לשלושה נפשות ונקבל 983 שקלים בדיוק.

פי שניים!!

וזה, שאנו לא יודעים אם הבעל לשעבר משלם מזונות בסתר כדי לזכות ולראות את הילדים.

לכן, המשוואה הזו פשוטה, היה יותר כדאי כלכלית להתגרש מהבעל, יוצא שהמדינה מעודדת נשים להתגרש।

ואל תשכחו 91 אחוזים מהתביעות לגרושים הוגשו ע"י נשים וזה לפי סקר שנערך ע"י השבועון לאישה ופורסם בהבלטה בכותרת ראשית.

התנצלות

אני מתנצל שפגעתי בכל אלו ששדדו את המשפחה שלי, אני מתנצל שזרקו אותי מהבית בתואנות שווא על אלימות, אני מתנצל בפני כל אותן האימהות לילדים שאין להם אבות, אולי נעלמו אולי מתים, אני מתנצל בשם כל אלו שיש להם ילדים אבל אין להם הוכחה שהם קיימים, אני מתנצל שלקחו לנו את המשפחה על הצאצאים שבה, אני מתנצל שאני אבא ואין לי בן, אני מתנצל, כשמחייבים אותי להיות ארנק ועדיף שמן, אני מתנצל בפני כל אלו שחושבים שאני סתם עצל, אני מתנצל שלא מדברים על האבות ושמים אותם בצל, אני מתנצל אם מי מכם שנפגע... וממשיך וגוזל, אני מתנצל ממעמקי נשמתי על היותי גבר שרק מנצל, אני מתנצל שנלחמתי בחזית על העורף להצל, אני מתנצל שאני שטוף תאווה לחיות עם משפחה, אני מתנצל שאני כמהה להרגיש את חוּמה, אני מתנצל שאין לי ילדים לצידי להצל, אני מתנצל בשם ההורמונים הגבריים לשפר ולייעל, אני מתנצל כי הנפגעים בזכותם הם עם עצל, אני מתנצל פעמיים אם הובנתי לא כראוי, אני מתנצל שאני מקורי לא קנוי, אני מתנצל אם אני אומר את האמת, אני מתנצל על השקר ועל האמת, אני מתנצל בשם הפגועים ובשם הלוקים, אני מתנצל בשם המתים שבגללם אנו חיים, אני מתנצל, שזרקו את האבות אל הצל,

אני מתנצל, בשם המשפחה שהוחרמה, בשם האבות רק למלחמה, בשם הילדים לחד הורים,

בשם הכלל שהופר ובשם כל כפר שעוקר מגברים מצורעים שנשאו לאותן נשים... שפעם היו להם ילדים משותפים...

מתנצל, שהיום קוראים להן חד הוריות, מתנצל שמשמעותה האמיתית זה מחיקת זכר לאבות.

אני מתנצל, שהוציאו אותנו הגברים מהתמונה של משפחה עם ילדים,
אני מתנצל שכל תכליתי זה רק לכלכל,
אני מתנצל...
ואתנצל...

כוח הדם במערכות העיתונים נכון לשנת 2002

אלו הן האחראיות בפועל על חינוך ציבור הקוראים, על הצגת הדעה השלטת, על אופן התרבות, על החדשות, על העובדות הנמסרות לקוראים, על הצגת אופן הדברים, על העשרת הקורא בהלך הרוח, על החינוך, התרבות והמוסר, אלו הן הנשים שמכתיבות באופן חד כווני את דעתן. ואנו יודעים מניסיון שהידיעה הראשונה שאנו קוראים לה אנחנו מאמינים. וכמעט ולא ניתן לסתור אותה. על כן כאשר הדעה הנשית שולטת בכל אמצעי התקשורת, אין פלא שהתא המשפחתי נהרס, כי זה המסר שיצרניות החדשות, עורכות המגזינים והעיתונים מעבירות לציבור הקוראים. אין פלא שמעמדו של הגבר הפך לאבק!

אנחנו יודעים מניסיון כי מי שאוחז בתקשורת הוא המכתיב את הלך הרוח של הציבור. הוא האחראי במישרין על על הרעיון, על סוג המידע, על סדר היום הציבורי. ועל כל ספין תקשורתי, במיוחד הספין התקשורתי שהפך את הגבר לסוליית נעליים לנשים. כדי שהן תמשכנה לבכות שהן אומללות, כדי שהמדיניות הממשלתית תקציב למאות המוסדות עבור נשים בלבד, מאות מיליוני שקלים בשם האפליה המתקנת. כדי שנשים תעסוקנה בבעיות ומצוקות נשיות. כדי שהמושג אישה יהפוך לכת. כדי שהפמיניזם יקבל פנים של תורת הגזע. כדי שהגברים יישארו עבדים למזונות ויפלו חלל בשמירה על הגבולות.

מערכת המגזין תל-אביב
עורכת: יעל קדר, עורכת תרבות: ענבל בן דרור, רכזות מערכת: עינב שגב, אורית דסקל, כתבים: אתי אברמוב, הדס בשן, מבקרת ספרות: נועה מנהיים, כתבי חדשות: דפנה ישועה, מריאנה אוליצקי, צופיה הירשפלד, אבישג בדש, כתבת לילה: אביה בן דוד, גרפיקה: לילך פאר, שרון סולבי, קרין כהן, מגיהה: טלי יבין.

מערכת הירחון קוסמופוליטן
עורכת ראשית: לאה קנטור מטרסו, עורכת משנה: רוני לנגרמן-זיו, סגנית עורכת: ענבל פרגר' עורכת תרגומים: מאיה אלמוזנינו, מנהלת פרויקט: שרי יצחק, עריכה ותרגום: תמר קפלנסקי, תרגום: שלומית לולה נחמה, מפיקה: נאוה מרטון, מחלקה מסחרית: ליבנת כהן,
מנהלת תחום: אתי בן-נון, מנהלת תחום: אפרת מס, עיצוב מודעות: חוה גולדווסר, מנהלת מחלקת תיאום והפקת מודעות: ליאת שרון, תיאום והפקת מודעות: איילת סולטניק, מנהלת יחסי ציבור: רוזית כהן, מנהלת שיווק מינויים: לימור שזיפי, מנהלות מכירות תחום מוסדי: דינה אדרי, אתי אלימלך, מנהלת כנסים ואירועים: הדס מאיר, מנהלת שירות מינויים: סטלה עמר, שירות מינויים: דינה וקנין, סופי דגרזי, פאני קוגן, מנהלת מחלקת טלמרקטינג: ליאת דנוך-פלג, טלמרקטינג: אורטל וקנין, מנהלת אגף כספים: ילנה סקריטנוב,
אגף כספים: אביבה דוד, ויקטוריה יגיאזרוב, שיר כהן, מחלקת קדם דפוס: חלי סופר, ורד בארי, מזכירת מערכת: דנה רז.

מערכת פנאי פלוס
עורכת משנה: נעמי וייס, סגנית עורך: לימור קלר, רכזת מערכת: לירן דברת, עורכת גרפית: ענבר פרינטי-דוד, מנהלת מבצעים שיווקיים: ענבר פולנסקי, גרפיקה ומודעות: פאני רוסבי, עריכה: אמירה המלט, מעצבת גרפית: אביטל אביטל, מדור אופנה וחברה: שרונה אבנרי, מדור בילויים: שרית הרץ, מחלקת גרפיקה: אורית צל, מאיה לזר ואורית אייזנברג.

מערכת המקומון רמת גן
סגנית עורך: אסתר קטן, מנהלת לוח: אפרת עוז, עיצוב גראפי: מיטל שרעבי, ליאת חלימה, שרון ולך, מיכל ביטון, מירב בצון, בקי בללי, אביב לדר, מזכירה ראשית: רינת צור, מזכירות: אתי סופר, עינב סינדל, איריס דורי, עדה יצחק, מכירות: מזל הדר, רחל כהן,
אורנה שחר, אסנת אשכנזי, עדה הרשקוביץ,

מערכת בראש אחד
עורכת מגזין אהבה ואופנה: ליאת קופלמן, עורכת גראפית: מיכל בנטל, הגהה: שירלי צ'צ'קס, עיצוב: עדי סמואל, אינה וורוביצ'יק,
עיצוב מודעות: אירנה מורבין, צאלה כהן, משתתפים: מאירה פלשטיין, אסתי לב, אביה בנימין, דנה לויט, מנהלת שיווק: אלנה זרגרי, מחלקה מסחרית: אתי כהן, פיי רוס, שרון וסר, הפקה: צאלה נחום, מזכירות: רונית פנחס, יפעת חכמון.

מערכת השבועון לאישה
עורכת אחראית: מירים נופך-מוזס, עורכת ראשית: אורנה ננר, משנה לעורכת: שולה לוריא, סגניות עורכת: כרמל קרמן, ענת בר-לב אפרתי, עורכת גראפית: מיכל שרון, עורכת משנה: ברוריה אבידן-בריר, עורכת מדור בריאות: תמי שם-טוב, עורכת מדור אוכל: איילת הירשמן, עורכת עיצוב וחו"ל: עירית בלוה, מנהלת מחלקה מסחרית: אתי הלדשטיין.

מערכת הירחון את
עורכת: עופרה מזרחי, עורכת משנה: גאולה רש, עורכת גראפית: יעל קלדרון, סגניות עורכת: דינה חלוץ, שרון חן, עריכה: ליאורה שוסטר, עורכת מדור אופנה: עפרה איוניר, עורכת מדור עיצוב: סיגל נמיר, עריכת לשון: שלי גולדברג, לאה רודטי, דלי שלו, עיצוב גראפי: ענת מיטלשטט, רנה רזניקוב-רוזנטל, גרפיקה: יפעת ליזר, כרמית מינקין-עובדיה, הפקה ומזכירות המערכת: תמר וינפלד, תיאום והפקת מודעות: שרית אברם-בצלאל, גרפיקה מודעות: דורית וקנין, גילת בנאי, לימור אביגד, דלית גרינשטיין, אופירה עופרי, ענת רגירר, איילת לודן, מזכירת המחלקה: תמר אברהם-טובה,

מערכת המגזין עולם האישה
עורכת: מירי יורק, עריכה לשונית: מירב קורנבליט, עורכת אופנה: פרחי מושביץ, כתבת ראשית: שרית ישי-לוי, תיירות וקשרי חוץ: אירן אנגל, גרפיקה: שרון בנטי, מזכירת מערכת: אורית גולדשלגר, מנהלת פרסום מודעות ושיווק: ריקי בוקסנבוים, ניהול הפקות אופנה: נילי בר-לב, משתתפים: סוניה סתיו, אביטל גולדגרט, רינת גור, אירית מטיאס, סיגל ינאי, נילי אילן, מיכל ריכליס, נעמי בן-גור, ברכה טל, חוה מזר, ראובת ניצן, דנית דביר, רותי אבירי, שרי רז, ורד שובל, סמנכ"ל: טובה קניגסברג, הנהלת חשבונות: אסנת שמר, ייצור: חנה תימור, מחלקת מינויים: טלי נגראה.

מערכת השבועון העיר
עריכה: נעה ידלין, הפקה: דפנה וולסקי, מנהלת מערכת: דורית בן-ארי, עורכת גראפית: עדה כהן, עיצוב: אילת גזית, הלית מנדלבליט.
מערכת עכבר העיר עורכת: דורית בן-ארי, עורכת משנה: נטע דרור, מערכת: דנה קסלר, מיכל יפה, נורית אסיאג, עורכת גראפית: אילנה זפרן, מפיקה: עומר טל, מנהלת מסחרית: רויטל שחר.

מערכת המגזין להיות משפחה
עורכת ראשית: לאה קנטור מטרסו, עורכת: סלעית קליגר, עורכת מדורים: רוני זיו, עיצוב וביצוע גראפי: ויקי מורדוכוביץ'. מיכל רחמנוב, עיצוב מודעות: שגית עוז, משתתפים: ד"ר אינס ברזק, עו"ד רויטל גולדהר, ח"כ יעל דיין, ד"ר גלית כהן, עו"ד ענת רוזנר, דלית בלונדר-רון, ענת בלזברג, מירי בן-נון, מלי ברזילי, שושנה הימן, גלי וולוצקי, תמי טיש, רינה כהן, צאלה מיינרט, זמירה צמח, אורית שטיבר, צילומים: אפרת בונדי, שרון בלומפלד, שרון בנטוב, ענבר זעפרני,
מנהלת פרויקטים: שרי יצחק, מנהלות פרסום: אליס מלכי-פילו, רווית חרזי, מנהלת מחלקת תיאום מודעות: ליאת שרון, תיאום והפקת מודעות: איילת סולטניק, מנהלת יחסי ציבור: רוזית כהן, מנהלת שיווקי מינויים וכנסים: לימור שזיפי, מנהלת שירות מינויים: סטלה עמר, שירות מינויים: דינה וקנין, סופי דגרזי, פאני קוגן, מחלקת טלמרקטינג: מלכה דבורה, עטרה זיסמן, שושי שבח, דניאלה מנשה, מיה מזלתרים, רבקה אהרוני, יהודית בן שושן, צביה בנימיני,
ספיר כנפו, ענת בן חיון, שרון דוד, רות טייב, מירב שולמן, עירית לוי, איילת אשכנזי, יהודית מורדוב, אריאלה פדל, רונית שגב, איילת חן, סיוון הדרי, מנהלת אגף כספים: ילנה סקריטנוב, אגף כספים: אביבה דוד, ויקטוריה יגיאזרוב, שיר כהן, מחלקת קדם דפוס: חלי סופר, פורקארה קטלין, מזכירות מערכת: אורלי טרח, מיטל אבטליון.

מערכת השבועון רייטינג
יו"ר מועצת מנהלים: תמי מוזס-בורוביץ', מפיקה ראשית: מיכל שדר-משה, עורכת גראפית: אפרת רגב אפרתי, סגנית עורך: דבורית שרגל, עורכת מועדון הסבון: אורית נבון, עיצוב גראפי: סוזנה גולד-זכאי, גראפיקה: תמר בר, יפעת בר, עריכה לשונית: דנה בר-אל, הגהה: נוגה הורוביץ, דנה רייך, רכזת מערכת: דנית גוטפריד, מנהלת קידום מכירות: יהודית משולם, מזכירות מחלקה מסחרית: קרן ויינר-ווליך.

מערכת המגזין מנטה
עורכת אחראית: מרים נופך-מוזס, עורכת גראפית: קרן רוזנבלט, הפקה: דלית כרמל, עריכה לשון: ניצנית סופר, עינב פלק, מזכירת מערכת: מיכל פרץ, כתבים ומשתתפים: אביבה זלצמן, אודליה יקיר, דריה סול, חדוה בן משה, יפה שיר-רז, יעל חן, נגה קון, נטשה חיימוביץ, נתנאלה אייזנברג, סמדר כהן, עדינה מרקס, עירית ברק,
פיליס גלזר, קטי קמחי, רונית מוזיקנט, שלומית הברון, שלומית רוב, שרון קמחי-לין, צלמים: אסנת הרפז, מירי דוידוביץ', צוות יועצים: פרופ' אילנה בלום, פרופ' שרה ברנר, ד"ר ברקת פלק, לוסי זילברמן, מנהלת מבצעים שיווקים: ענבר פולסקי, מחלקה מסחרית: שרית גלרוד, זהבה שחק, אתי אורבך, קרן ויזנר, גרפיקה מודעות: פאני רוסבי, הפקה: מגי ליצ'י, ארכיון: בת שבע הדס, בקרת איכות: יונת רבינוביץ, הנהלת חשבונות: זהבה חזון, עופרה חי.


מערכת מעריב לנוער
עורכות: נועה אפשטין, ליאת לב, עורכת אופנה: סמדר גנזי, עיצוב: תמר רוג, סיגלית כרמי, נירה שטרקס, מפיקה: שרון מרוז, עריכה לשונית: אורלי וינר, הפקת מודעות: שרית אברהם-בצלאל, גרפיקה מודעות: דורית וקנין, גילת בנאי, לימור אביגד, ענת רגירר, איילת לודן, אופירה עופרי, מזכירת המחלקה: תמר אברהם-טובה,
שירות מינויים: ורד אברהמי, טלמרקטינג: עינת ביתן.

מערכת לילה
סגנית עורך: דנה הרמן, עורכת אופנה: סנדרה רינגלר, עורכת לשונית: ליאורה סמרל, הפקה: תמר ריפל גרפיקה: יעל יעקבי, הנהלת חשבונות: יונה שרמן מנהלת שת"פים מסחריים: אורלית יואבי,

כאשר נשים עורכות את העיתונים הפורנוגרפיה בתמונות גוברת עד מאוד

על רשת האינטרנט, נמצא ארכיון המגזין "תל-אביב" המוסף של עיתון ידיעות אחרונות לימי שישי. זה, יוצא לאור כבר שנים רבות. ובאינטרנט, הארכיון של השבועון מציג לנו את פועלו בין השנים 1997-2004 הכולל מבחר כתבות נחשבות וטובות ומאות צילומים של נשים, נערות וקטינות, החושפות את מלא הדרן הגופני מתוך ידיעה שגוף חשוף מוכר יותר.

על פי הארכיב של השבועון תל אביב, ניתן לראות כי המדור "סתם" החל להתפרסם בשנת 1999 בעריכתה של הגברת יפעת יעקובסון. מדור רכילות זה, נהג להציג את היפים והיפות מבין המפורסמים של הברנז'ה הישראלית. ובזמנו עורכת המדור יפעת יעקובסון, נקטה בדרך שוויונית ומעל הדפים התנוססו תמונות הן של נשים וגם של גברים כשכולם יפים ואציליים בחשפנותם הן מהכוון של גוף אישה הנגלה וכמו כן הגבר המגלה חזה ולפעמים למעלה מזה.

ומאז במשך שלוש שנים, השוויון בין הגברים לנשים נשמר, ולנועזות של התמונות התלווה טקס מבית העורכת, שלגלג על הצורך והכמהה לערטול הפושט בגד כדי לתפוס תשומת לב ציבורית ודווקא מהכוון המציצני שלה – "המהפך התרבותי" החל רק בשנת 2002 עם הגעתן של העורכות החדשות שחרף המודעות הגוברת והולכת בנושא "האישה כחפץ מיני" נקטו הן בגישה "השוביניסטית הפטריארכאלית" והחלו מצודדות וממריצות הכנסת תמונות יותר נועזות, רק הפעם, כמעט אך ורק נשים או יותר נכון לומר נערות וקטינות הופיעו בעירום חלקי.

לסיכום, ניתן לומר בוודאות כמעט גמורה, כי התבכיינותן של הנשים בשדולה הפמיניסטית על מעמד האישה והחפצתה שגויה היא מלכתחילה. ולמעשה, על פי המדור "סתם" ניתן לראות כי דווקא כאשר היו יותר גברים במערכת העיתונים, היו פחות תמונות של קטינות ונערות חשופות. ודווקא, כאשר נכנסו נשים לנעלי עריכת העיתונים, חלה עליה חדה בשימוש בגוף האישה החשוף.

מסקנה: האשמת הגברים בהפיכת האישה לאובייקט מיני הוא להד"ם. וכאן יש לנו הוכחה נחרצת המעידה כי האישה חושפת מרצונה

פורנוגרפיה מואצת דווקא ע"י נשים

בעידן המתירנות שבאה בעקבות המהפכה הפמיניסטית, חלה מהפכה אדירה ביחס שלנו לפורנוגרפיה, חושנו הפכו לכהים ואטומים, המבט הפנים את המראות וציצי החשוף כבר לא פורנוגראפי עבורנו, הירכיים הגלויות עד למפשעה לא מקפיצות אותנו לדום מתוח והדיבורים על סקס, כבר לא מזיזים לנו את השמאלית. החשפנות הגלויה בכל אמצעי התקשורת, איננה משמשת עבורנו קטליזאטור למחשבות על סקס בראש חוצות ומתקבל הרושם שאנחנו מסכימים ואולי מעודדים רוח פורנוגראפית הנושבת בפרצות.

התרגלנו לראות עירום גלוי בראש חוצות וזה הפך לחלק אינטגראלי מהחוויה היומית.

רוב יושבי המדינה כבר רגילים להביט ביופייה החשוף של האישה, המציץ מכל עמוד ופינה בארץ. וההרגל למובן מאיליו דוחק בנו לחפש ריגושים חדשים. אם כל יום בדרך לעבודה נראה חוטני תחתון זעיר החורץ ישבן מתוח של נערה העולה לאוטובוס, בערב מול המרקע או האינטרנט, נחפש כנשגב, את אותו הישבן בדיוק, אבל הפעם מהזוית הגניקולוגית של הרקטום הפתוח.

והיום, גם את זה מוצאים בלחיצת עכבר

בכל אתר פורנוגראפי בארץ או בחו"ל, זה הפך להיות שם-דבר. ומי שמכיר את ז'אנר סרטי פורנו של תקופה האחרונה, יודע כי הזווית הטלסקופית הפכה לשגרה, ומראה שגרתי של גזרה נשית חשופה, כבר לא מגרה יותר ולא משמש לנו אבן שואבת. צופי הפורנו בעידן זה, מחפשים זוויות מיוחדות ומבקשים לראות עוד זום של ערוות אישה בצילומי מעמקים, והמצוי פתוח לרווחה כשל אישה הכורעת ללדת באין ברחמה שום ילד.

היום, אם כולנו רואים נערות וקטינות בלבוש שאיננו מביש חשפנית צרפתייה, ויש לזה הכשר ציבורי. מאוחר יותר יציעו לנו להזין עיניים בנערה עוד יותר צעירה, המגלה גזרה עירומה ושדי בוסר, וחותמת הכשרות תקרא לזה אמנות וגם ההורים של הילדות הצעירות יחתמו ברצון על "הסכמת הורים" ל"בוק דוגמנות" של קטינים. ובכך הם מכשירים את השרץ, המשמש את הנערה, קרש קפיצה לתהילה, פרסום ועושר.


התרגלנו לראות נשים חפצות להראות
ורק השדולה הפמיניסטית ממשיכה להאשים בהחפצת הנשים, את הגברים לבדם, משל היו הם אלו שמכריחים ובכוח פיזי מחייבים את הנשים להציג מכמנים גלויים, ולשמש כלי לסיפוק תאוותם של הזכרים בלבד.

מכל שפע הפורנו ששוצף בנו ומגיח מכל מגזין ביתי ומכל קטלוג אופנתי, כבר לא מזיז לנו לראות נשים סתם עירומות, ההרגל ושגרת העירום בחוצות, גם מונע מאיתנו להביט קדימה אל העתיד ולהתייחס בהתאם לבאות, ואנחנו מדפדפים בעיתונים, רואים ומחרישים. ובכל שנה הם רק יותר ויותר נועזים.

לבוש של זונת רחוב מקבל לגיטימיות והמלצה של עורכת אופנה במגזינים לבית ולמשפחה. אורגיות סוערות במועדונים הפכו לאטרקציה ולא חרפת פנים. ילדות מתפשטות ברחוב לעיני העוברים והשבים כדי לזכות בפרסים, ואנחנו מדברים על זיונים, סקס ויחסי מין כמו שאנו מחליפים דעה על כדורגלנים.

קטינות רבות ברחבי הארץ מעדיפות למכור את הגוף תמורת כמה שקלים.
הזנות בארצנו העפילה אל מעל עשרת אלפים יצאניות עובדות
שזה פשוט מדהים.

ומקורות ממשלתיים רשמיים מדווחים בחלחלה על מגיפת מחלות מין המופצות ע"י
מיליון איש מתושבי הארץ המשתמשים בשירותי הזנות - בכל חודש!

דוגמא מאלפת לאופנת הפורנו, אפשר למצוא במגזין "פנאי-פלוס"

פנאי פלוס פורנו, שמו כן הוא! נועז, בוטה, חושפני, מציג את הגוף הנשי ועושה בו חפץ לשימושו האישי וקרדום לחפור בו מזומנים. פנאי פלוס פורנו גם מוכר את התוצר לבתי בושת ולסוחרי נשים ויצאניות עצמאיות. ובעצם, לכל דכפין שירצה לעסוק בסחר-מכר של בשר בני אדם ואנשים.

המגוחך כאן הוא העובדה שאת המגזין "פנאי פלוס", מנהלות נשים!

ואני חוזר שנית, נשים מנהלות את המגזין, נשים הן שבוחרות את התמונות שיופיעו במהדורה הבאה ואת האיורים הסקסיסטיים, הנשים במערכת פנאי פלוס, הן אלו שמחליטות על כול פסיק וקוצו של יוד מבחינת המראה והעיצוב ותוכנו של המגזין הבוטה. נשים, ורק נשים, הופכות לחפץ את האחיות שלהן – ולא הגברים!

ומה שהכי מוזר בנושא, זה שבראש החץ הפמיניסטי בכנסת וכל שדולת הנשים שדוחפת גם היא, ממשיך לטעון בלהט לא-סוד, שהפורנוגרפיה המתגלגלת, היא אשמתם של הגברים הזכרים. ובושתם גדולה, כי בגללם מוצגות נשים כחפצים מיניים שהרי הם אלו שנחשבים לחרמנים העושים בגוף האישה אובייקט לכובשה.

אבל עובדה היא, כי בכל מערכות העיתונים בארץ, או ברוב רובם של מערכות העיתונים כמו רייטינג, מעריב לנוער, ועוד המון מקומונים קטנים כגדולים, כולל מגזינים מפורסמים כמו "לאישה" "את" ו"עולם האישה". בכל מערכות העיתונים שמעלה, יש רוב נשי מוחץ במערכת, שהוא זה שבידיו ניתנה הגושפנקא לעיצובו הפנימי והחיצוני, כולל תוכן הטקסט המופיע בין השורות הבוטות.

וככל שהשנים נוקפות, יותר נשים מצטרפות לעשייה המציגה את האישה כאובייקט מיני הניתן לרכישה. ככל שיהיו יותר נשים במערכות העיתונים, כך עולה החפצת האישה למעמד של אובייקט מיני מושחת.
ככה צומחת הפורנוגרפיה הסמויה ומראה של אישה,
חציה לבושה הופך למוטיב פעיל ודומיננטי שמכליל.

ירידת הערך מוסר

לפני כמה שנים, בטרום ימי "שחרור האישה" כאשר במערכות העיתונים היו גברים רבים, הם לא העזו להכניס תמונה בוטה, אז, כאשר עיתון פרסם תמונה של חצי ציץ בלי פיטמה, היו מכסחים אותו בשדולה ויוצקים עופרת רותחת בתחתוניו של העורך הסקסיסטי. אז היה כלל ברור, הכול מותר להציג, מלבד הפטמה, שבצדק נחשבה חדירה גסה לפרטיות.

בשורה התחתונה - המסקנה די ברורה:

נשים הן אלו שדוחקות בנו הגברים לראות באישה חפץ מיני, נשים הן אלו שבמו ידיהן דוחפות לנו החפצה של אישה לפנים. אבל שלא כמו פעם, בימים הפטריארכאליים הקדומים, שדחקו בנו להביט באישה כאובייקט מיני וכמושא רומנטי לחתונה.

היום נשים במערכות העיתונים, מאיצות בגברים לא "לקנות את הפרה" ולהסתפק בקוס כמחלבה. ולהזמין, סקס ויחסי מין בערוצים הכחולים ובשירותי הזנות שאותם ניתן בטלפון להזמין, בכרטיסי אשראי ובמזומנים, המרשרשים...

ומשרשים בנו תרבות של חשקים ויצרים ובכך עוקרים את הרגש שמפעים. והופכים אותנו לצרכנים, שקונים, סוחרים ומוכרים בשר נטול לב - וממיתים את המושג – אוהב.

פורנוגרפיה! צרעת פמיניסטית מודרנית

רק נשים מנצלות את החולשה הגברית לסקס ועירום ועושות מכך כסף

Vaya Con Dios - What's A Woman

פורנוגרפיה היא תוצר גברי מובהק

מאז ימי אנדריאה דבורקין המטורללת מה שטענה כי הפורנוגרפיה היא תוצר גברי מובהק הבא לידי ביטוי בכפייה על האישה לככב בו בשלל תנוחות שהמחברת מפליגה בתיאורם הפורנוגראפי חודרני, ירדו ביציות רבות במורד חצוצרת הפמיניזם שהביאה את הנשים להבין ולהכיר כי גם הפורנוגרפיה הסדומית חביבה עליהן בדיוק כפי שהיא חביבה על הגברים...

ויתרה מכך

מאז עידן שיחרר האישה שהלך והשפריץ כמעיין מתגבר, גברו עמו כוכבות הפורנו ויחד אתם הייתה קפיצת קוונטום לפורנוגרפיה הממוסחרת, והיום האישה המעורטלת מככבת על כל שער של מגזין מכובד. ואין יוקרה רבה יותר, מלצלם נערה או מפורסמת שלפני שנייה רק הגיעה לפרקה, בפוזה נועזת כזאת או אחרת החושפת יותר מאשר מסתירה.

נגע מלבב זה פשה לכל תחום של החיים, היום לא פותחים דוכן פלאפל בלי שיככבו בו דוגמניות צעירות המפזזות חשופות במיטב בגדי האופנה של "ידיי-מעצבנת" זו או אחרת. שרובן אגב נשים למהדרין. ובמילה נשים אני מכליל גם את ההומוסקסואלים השולטים ברזון ביד רמה וגרומה.

הנקודה החשובה שצריך להבין היא, כי התאוצה האדירה שזכתה לה הפורנוגרפיה והעדנה שפוקדת אותה, היא תוצא ישיר של שחרור האישה אשר התיר לה להניח את כבלי העבר של מחויבות כלשהי לרצונותיהם של האחרים הנפגעים ומביטים בעל כורחם. ולהתפרע כמלכת פורנו בסרטים כחולים וגם בטלנובלות לפעמים.

דהיינו ובמילים אחרות, הפמיניזם עצמו היה ועודנו הקטליזאטור המרכזי בגל המרכזי של הפורנוגרפיה הבוטה והחודרנית. שהיום כבר נראה יותר כ"צונאמי" מאשר סתם גל... החולף בדרך כלל.

למעשה, הפורנו כובש כל חלקה במסלול החיים שלנו כבני אדם. וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. היום ילדים קטנים נחשפים לפורנוגרפיה סמויה או גלויה וזאת מבלי שידעו כלל מה משמעותה המילה פורנוגרפיה ומה ההבדל בין פורנו שתדלני לאמנות ארוטית והיכן עובר הגבול בין המוסר לתוצר.

פעם כדי להביט בזוג שדיים חשוף, נאלצו גברים לרכוש חוברת "בול" בסתר. היום, גם על "היומן לתלמיד" מככבת קטינה שחושפת חלקים עירומים מגופה יותר מאשר היא מסתירה תחת הבגד. שלא נדבר על שלל המגזינים לכל המשפחה ששמו לעצמם את אברי האישה קרדום לחפור בו מזומנים והם לא מתביישים להציג מחמדים חשופים גם בעיתונים המיועדים לקטינים.

Vaya con Dios - Nah Neh Nah

מסקנה:

הפורנוגרפיה היא תוצאה ישירה של שחרור האישה, ולא רק זאת, הפורנוגרפיה משמשת כלי ראשון במעלה לשעבודו של הגבר על מזבח היצר. מנצלים אותו כדי שירכוש פורנוגרפיה שאליה הוא יתמכר וירצה עוד. מכריחים אותו להביט בגוף עירום חשוף ומחייבים אותו ע"י חקיקה לכבוש את היצר ולהפוך לרכיכה.

והס מלהזכיר את מגזר הזנות שהפך למגיפת המדינה – בגלובליזציה הגדולה

חלק רציני מהנשים הצעירות, גילה שעדיף לחייב את הגבר לשלם במזומן תמורת יחסי מין מאשר להינשא לו ולתת טיפין, טיפין. הרבה יותר משתלם להחזיק בחופש האישי שאותו מעודדות הפמיניסטיות המכושפות, מאשר להיכבל לבית וילדים.

וכוון שאנו חיים בעידן החומריות וצבירת נכסים, אז האישה המשוחררת מעדיפה למכור את גופה ומלבד שתמשיך לקיים את חירותה על חשבון המשתוקקים לנחמתה, שהם למעשה גברים שבאלפי שנות דור מתורבתים להביט באישה כאובייקט מיני – וכמושא לתשוקה.

וכך האישה המודרנית, זאת שקיבלה על עצמה את חירותה לבחור, זאת שבעשור האחרון הפכה מעבד לאדון, מקיימת את ההלכה הפמיניסטית של "להיות עם חופשי בארצנו" וסוחרת בנכסיה הגופניים החל מגיל הילדות ועד שהם קמלים ובנערה צעירה אחרת הם מוחלפים.

לסיכום קצר

אפשר לומר בוודאות גמורה ודי נחרצת - שרק נשים מנצלות את החולשה הגברית לסקס ועירום ועושות מכך כסף. העובדות המוכיחות את האמור מעלה מוצגות במצבת כוח האדם במערכות העיתונים והמגזינים בארץ.

פועל יוצא של האמור מעלה הוא שיעבוד הגבר לאמירה הפמיניסטית הטוענת בריש גלי ובחוצות כנסת ישראל, כי ישנה אפליה של נשים לעומת גברים. וכי האישה החלשה פיזית, נכנעת לגבר הסוחר ומסרסר בגופה, תוך שהוא גוזל ממנה כל יכולת להשיב.

Pavarotti - Ave Maria - Schubert

ומכך האישה החלשה זקוקה לחסות חוקית של המדינה ולשם כך, נוצרו במיוחד עבורה, שלל חוקי "חמורבי-מיוחסים" - והאומללה שאין בכוחה לעמוד מול אכזריותו המפליגה של הזכר מקור כל צרתה – תזכה לסעד ונחמה.

מן-הדין-ומן-הצדק חובת המדינה להפעיל

והגבר הזה של הפמיניסטיות המוסרניות מוצג בתקשורת כזה  המשתמש באישה ורק עבורו היא אובייקט מיני לכובשה. וכוון שהיא איננה מודעת לשעבוד הזה, דהיינו היא לא יודעת כי הגברים משתמשים בה להנאתם בלבד, מלמדים אותה לעמוד על שלה ולקיים את רצונותיה האישיים תוך התעלמות גמורה מהגברים.

 

וכשהיא מחכימה קמעה ולומדת להכיר בכוחו של פיתוי, היא משתמשת בו לעצמה ומציגה אותו לראווה, משל מותר לה לאישה המשוחררת, להפוך את עצמה לאובייקט מיני תמורת כסף.

ובמילים אחרות: כאשר הגבר השוביניסטי הוצג לפני עשור בתקשורת, הוא הואשם בראש ובראשונה בהפיכת האישה לחפץ, תוך הצגת העובדות המרשיעות, בתמונות וסרטים כחולים, המראים נשים עירומות או מקיימות יחסים. ככאלו שהוכרחו לעשות זאת, בגלל רצונם של הגברים החרמנים.

למעשה, ככל שחלפו השנים, וככל שנשים הפנימו את המסרים בדבר החירות לעשות מבלי לראות את הבאות, צעדנו אט אל השקר להדם ואנו מגלים כי ככל שיהיו יותר נשים במערכות העיתונים ובתקשורת, דמותה של האישה הופכת לבוטה ומשמשת אותה כמכרה זהב בהצגתה כחפץ מעורטל המוכר יותר ופושט את בגדיו.

יוצא כי כאשר דווקא מראים לאישה מהו אותו שיעבוד, היא בוחרת בדרך העצמאית לשעבוד ומרוויחה מכך כסף מבלי להיות תלויה בחסדים של בעלים.

לכן, ככל ששחרור האישה נתן אותותיו בנשים, יותר ויותר מהן בחרו באלטרנטיבה החלופית של מתן שירותי מין והפעם תמורת תשלום ובכך הן גם שמרו על החירות האישית שלהן שהרי זו המטרה הפמיניסטית היסודית.

גם אם נביט בהיסטוריה נראה שככל שהתנועה הפמיניסטית צוברת תאוצה, מגיעה אחריה הפורנוגרפיה, הזנות ותרבות חילופי הזוגות מתעצמת.

הרי אם הכול הוא בגלל רצונו וכפייתו של הגבר, היינו צרכים למצוא בעבר הקדום פעילות של חילופי זוגות הרבה יותר מאשר היום, כמו כן פורנוגרפיה, פעם מעט נשים העזו להצטלם בעירום, היום גם קטינות מותרות.

לכן המסקנה המתבקשת היא ששעבוד האישה בידי הגבר הפך לשעבוד הגבר בידי האישה והתנייתו לסקס היא הפעולה הראשונה שכולן עושות.

וזה פשוט עובדה!

Vaya Con Dios - Farewell Song

תנו לגברים לחיות - מכתב גלוי לחברי הכנסת

לאימוץ: גבר ישראלי גרוש

חברי כנסת יקרים, מאות אלפי חיות ההולכות על ארבע משוועות לבית חם, אני משוכנע כי גם אתם נתרמים, כמו כולם, להושיט יד, ולעזור לחיית המחמד, להעניק לה גג ומלונה. ובחסות כבוד חבר כנסת, זה או אחר, יתעודדו ויתרצו להם יותר בני אדם לאהוב,
ללטף ולאמץ חיה הולכת על ארבע, בחום אל הלב.

כך או אחרת כבוד חברי הכנסת, זו פעולה נהדרת ומבורכת, אלא מאי? להולכים על ארבע, יש את "תנו לחיות, לחיות" ואת "אסור ברווזים לשחוט" ויש לחיות הללו, תמיכה מהמון רב של בני אדם אוהבים, שיטפלו בם, בכאבם, במחלתם, ויגונם. וכרחמנים בני רחמנים, מטבעם בני ישראל ברובם, הם יוסיפו וירעיפו על החיה הגלמודה, מכל טוב ליבם – פשוט יתנו לחיוֹת - כמו לבני אדם,
להמשיך לחיות, לשרוד ולהתקיים.

חיה "טורפת" מה דינה?

רק כבוד חברי הכנסת היקרים, הגידו נא לי בטובכם, למה ומדוע לגבר הישראלי, ולאבא הגרוש/נטוש - בפרט, זה שיש לו גם ילדים קטנים, רק שהם עם האימא שלהם חיים. למה לאבא שכזה, אין לרשותו, מערכת משוכללת חסדים שכזו, כמו ארגון גג "תנו לגברים לחיות" שתתן גם לו את מה שכולם כאן בארץ, נותנים חינם, בצער לבעלי חיים. ובתרומות למגוון רחב של חלכאים ונדכאים הנזקקים.

נותנים ותורמים

אבל לחלוטין מתעלמים מהאבות הגרושים והילדים שנגזלו מהם. כאילו הם כבר מתים ומשום כך, אין צורך להעניק מאומה למת, שנקבר באדמה בעודו חיי ונושם - ותרתי משמע ולא רק לכאורה!

רצח דמות האב

חברי כנסת נכבדים, אם אינכם יודעים, שהאשם העקרי הוא החוק הישראלי עתיק היומין, (שנועד לעזור במקור), לאימהות שבעלן גירש אותן ואת הילדים שלו עימן. חוק זה, שודרג לפני שנים רבות לבסיס חדש - הוא השווה את מעמדן של הגרושות-מיוזמתן, (בדחיפת השדולה הנשית כמובן). כזהה למעמדן של האלמנות,
מבחינת סל הטבות הנלוות.

יענו, טכנית ועל הנייר, לחוק ולמדינה זו מעין הודאה, שהיא הסכימה, מבחינה בירוקרטית, להתייחס אל אם-חד-הורית כאלמנה אומללה,
שבן זוגה נהרג בפיגוע תופת משפחתי - הוא מת והוקע מתוכה.

ואם כבר המדינה המסכימה להרוג בהליך טכני אבל חוקי, את הבעלים לשעבר. והיא עושה זאת כבר שנים רבות אין ספור. וכפועל יוצא מהמוות הבירוקראטי על הנייר, הוא אט, אט, גם חודר אל חיי הפרט. גברים היום הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, נחשבים לפושעים מיניים בפוטנציאלים. אנסים ומטרידי נשים סמויים.

פושעים בפוטנציה הם כולם

רובם מטרידים מינית את המין היפה, חלקם הגדול גם מבצע בנשים את זממם-חורש-הרעה ופשוט אוהב אותן. אהבת אמת מכל הלב.
וזה כבר פשע נורא ונתעב, להיות מאוהב, דבר שעלול לגרום לגברים לרצות מאסר מאחורי הסורגים. בעוון הטרדה, על חיבוק או נשיקה.

כי כבר אסור לנשק בציבור ככה סתם שמתחשק לחגוג ולתת מאהבה ולחלוק אותה, חיבוק, נשיקה, זה... זה יכול להיות הטרדה. דהיינו להביע חיבת אין-קץ אסור! ואם הוא גבר, שפעיל מבחינה מינית. אז אין ספק, זו לא האהבה שלו מדברת מליבו, זה השבלול הקטן שרוצה סתם ככה באישה להיכנס כפי שהוא הגיח משם.
וזה... זה לא כמו בבדיחה, על הזקנה, ועל הנס.
– זה אונס, וגועל נפש, הגבר כמו עוף דורס.

אני רואה בזה ביזיון!

להרעיף חיבה, לחלוק את הקרבה, לגעת ברגש, לתת ולהראות אהבה? האם זה הטרדה? לשמוח, להיות מאושר ומלא בלב שיוצא לתת ולחלק את ההרגשה האוהבת עם המין שכנגד.


עזר כנגדו כתוב, העזר ירד ומה שנשאר מתגלגל כנהר שוצף

וכל הרשום מעלה, מתחיל בחוק שנועד לעזור, ומאז החל לו המסע ההזוי סביב האלימות במשפחה, שמשמש סיבה מוצדקת, לאישה, לקחת את המשפחה, ולהתחיל מההתחלה. ואת היסודות לאיוולת יצק החוק בתיקון המיוחד המתחשב באישה הנוטשת את בעלה.

את המדורת ההבלים הזו מלבה התקשורת. היד האוחזת בהגה המדיה, הציגה לנו את הצד של האישה בלבד. בשעה שמול העינים של החוק המצב הפוך, הגברים הם שנפגעים אנושות מכל הכוונים. ובחסות שדולה נשית ועוצמת הקנייה אדירה של כלל הנשים.
בעבור שנשים לא יעלבו כאשר משתיקים אנסים ופושעים.

קרצה לנו המדיה את הפלסטלינה שנשים רוצות לקרוא בחדשות,
שם הם יהיו יותר מודעות לעוצמתן כקונות הכול, או בלשון עבר, מלקטות. זה שהמדיה שמחנכת אותנו חד סטרית, דהיינו רק מראה לנו, מספרת לנו, את מה שהיא חושבת כי יקדם לה את העסק. את זה כולנו יודעים. זה מקדם גם אתכם חברי כנסת יקרים. אתם, כולכם, מחזרים לתקשורת על הפתחים. משוועים לזמן מסך או לכמה שורות ואפילו כתבה רחבה. שתעזור להאדיר את שמכם לעולמים. ככה המדיה עושה לנשים. היא מקדמת אותם בכל התחומים, ללא יוצא מן הכלל. היא מציגה את הגברים כמפלצות בכיכר העיר לתליה. והנשים עונות אמן במצהלה, תוך מספר שעות, הביפרים של הכתבות, העורכות, הצלמות ושאר נשות קידום המכירות במדיה, תוך שעות ספורות. נאסף קהל גדול עד מאוד. מאוזן לאוזן עברה ההודעה על ההפגנה ככה הם כינו את הלינץ' שהיה שם.
שערו בנפשכם עד כמה רחבה התופעה שנשים מכתיבות דעה, בכוח מתלהם ואלים, אמנם חוקי, אבל זה עדיין נחשב לברוטליות מצמררת.

מין אלים

כתוצאה מהקלות הבלתי נסבלת של האישה, שמגישה על אלימות תלונה. נוצרו חוקי חמורבי חדשים שהותאמו במיוחד לרוח הפמיניזם הדעתני. ועקב כך, הלכי הרוח כמו כן החוקים, קבעו שיש להגביל אותם, את הגברים, לגטו צר של עולמם, שם ילמדו אותם להפסיק לחשוב בצורה מינית על נשים, גם כשמולם מסתובבת לה בעירום חלקי יפיפייה מסחררת. שבמחשופיה את החשקנים היא מושכת, משדלת אותם, כמציעה עצמה, דווקא ובכוונה תחילה. הנה אני כאן!

היא מנפנפת ביופייה להלהיט את המנגליסט, ואת הגחלים הרוחשות באלו שאין להם זוג כרומוזומים זהים והם שעירים מעודף טסטוסטרון, ולא צריך יותר ממשב רוח קטן שבקלים, או אפילו אוושה הנעה ברוח ומבושמת כהלכה - העלולה להבעיר תשוקתם לאהבה.

שהיום הפכה לסתם תשוקה עד להשחית.

היום, בימים אפלים אלו, ימיי משטר השדולה למען האישה, גברים באופן כללי, הם "חיות רעות" ויש צורך לאומי, להכחיד את הזן הגברי החרמן בפוטנציה. אז ראשית ובראשונה, צריך לכרות להם את קבר המזונות לתמיד ולהתְמיד, כשהרבנות הראשית מחתימה אותם את הגברים כולם, ביום חתונתם, על התחייבות בלתי חוזרת לכלכל את הילדים שהכלה, האימא שלהם תגנוב/תיקח להם ביום מן הימים.

ולמה תשאלו רבותיי הנכבדים?

כי נמאס לה! דה. (היא לא צריך לנמק. תודה). והחוק מתיר לה להחליף, בעלים, כמה פעמים! אם זה רצונה, (מי שיכול לומר לאישה שהחליטה, לא! שיקום!) כעקרון, האישה זקוקה בהתחלה, ובאופן חד-פעמי, רק ל"בעל" אחד! זמני, שיהיה איתה, יעבר אותה, עד שהיא תהייה שבעה מהילודה. ואז את הבעל כמו את כוס הקלקר, מועכים אחרי השימוש ומשליכים, לפח האשפה, תחילה! ואחר כך כובלים אותו בעבדות למזונות. ומוסיפים ורודפים אותו, כאשר כל האמצעים כשרים. ומעוגנים בחוקים החדשים, שהחמירו עוד יותר, מאלו שהיו כבר ארכאיים. לגבי התקופה של פעם.
כל שכן להיום. מצבם של הגברים נורא ואיום.

זה יום "הכיפור" של הנשים והן נוקמות בפטריארכים הגברים

ומבצעות מה שנקרא "תשליך"

נשים משליכות את הבעל כמו זוג נעל ישנה. כשהאישה מפליאה וחובטת בפוזמק הבלוי גם כאשר הוא בפח האשפה. ויש רבות העושות זאת בשמחה.

כמה יש כאלו? אתם כבר בטח שואלים.

אז הנה, מול כל גרושה יש גם גרוש, לכל ילד יש אבא ואמא.
אז בבקשה, המספרים בחסות פרסומים בתקשורת,
והם גם מגובים בסקרים של עמותות לנשים.

ועדות לקיומם וכמות מספרם מנגד, של האבות שגורשו מביתם, ראינו במצעד האומללות המתוקשר, כשמדימונה עלתה שוועתן
של מאה וחמישים אלף חד-הוריות שבכו מרה, על רוע הגזירה,
על כי למדינה, נמאס להניק אותן חינם. הן רוצות עוד, את הפרה לחלוב, זה היה כה נעים וטוב. רגל על רגל, בלי לזוז, והמדינה שנים רבות, בטרם התפקחה, נתנה לחד-הורית סל תמיכה שיכל להגיע בקלות למשכורת וחצי ממוצעת, של בעל מצוי. אז היה כדאי נורא להיפטר מהבעל שנמאס עד לזרה, שבקושי רב מביא פרנסה. ובגלל שהוא קורע את התחת האומלל. גם צריך לציית לדרישות המוזרות שלו. כמו לקיים עימה מגע אינטימי. (זה מצמרר את כל הנשים נורא).

ובראש מצעד אוכלי-החינם, עמדה מנהיגתם האמיצה, אם-חד הורית, אימא ויקי קנפו, זאת המלאה, עגלגלה שלא במקומות הנכונים, אבל עם הלק המדהים על הציפורנים כמעשה ידי אומן. (בטח עלה לה הון לא קטן) וביחד עם סיגריות המרלברו, מתוצרת חוץ יקרה, המפגינות עבורה, את יוקר המחייה שלה, כהוכחה ולראווה בידיים שלה.
נורא ואיום! הנה לכם, אומללות של הרבעון העליון.

בלי כל שמץ של בושה

דרשו במחאה, להישען על כל-טוב, רק שימשיך כמו שעון, להינתן... בחינם כמובן. והתקשורת מחזקת בכפל עמודים, בשער, המרוח בחזית כל העיתונים, ואין אחד בארץ שלא הזדהה עם המצוקה הנוראית של האימהות שבסך הכול רצו עוד מילקי לילדים כמובן.

עם קצפת נוטפת כל טוב ובחינם

אז תגידו לי כבוד השרים, חוץ מכמה טכנאי תקשורת ונושאי מצלמות, ומעט חברי כנסת. חוץ מהם... היו גם "הגברים שלהן" בהפגנה הזו? זה לא מוזר? שום "גבר-נתמך" לא הופיע לעודד
את בת זוגו? מה? אין להן גברים בחיים?

משחקים במחבואים

זה לא סוד שגרושה, האם חד-הורית שאנו מכירים. מחייבת את הגברים שבחייה למחוק מהותם לעיני החוק. דהיינו, הגברים שלהן מסתתרים, כי ככה פוסק החוק: אם אישה מקיימת משק בית משותף עם גבר נוסף. היא לא תהייה יותר זכאית לסל התמיכה הנפוח ומפוצץ בהטבות ומענקים, הנחות משמעותיות. וכסף מזומן,
בכל חודש, כמו משכורת של פועל.

היא גם תפסיד את הזכות להתבטל. ללכת לים, עם הילדים גם, ועבורם! זה חיוני להפגין מצגת שקר כדי לקבל חינם. עוד ועוד לשאוב.

אז הגברים שלהן. חייבים להתחבא מתחת לסלע, כמו היו הם נחשים מסוכנים. אסור שידעו שהם למעשה גברים מוחזקים וממומנים ע"י נשים ומדינת ישראל. בשקר גלוי פשוט, כי לנשים תמיד אוטומטית מאמינים, לא בודקים, לא חוקרים, פשוט המילה שלה, קודש קודשים.

אין אפס. כובד המילה של האישה, הפכה למקבת גדולה. והיא הולמת בחוזקה, במי שעומד בדרכה. ובאמונה שהיא דוברת אמת לאמיתה. היא והדמעות הניגרות מעיניה הבוכיות. מציגה האישה אומללות קשה. וזוכה מיד באמון הגורף של מערכת החוק על כל שלוחותיה, ממסד עד טפחות. כולם פשוט מעודדים אותה לחבוט עד כלות. מותר לנשים לפזר את הגברים שלהן לכל עבר. הם כבר לא גברים אצל האישה שהחליטה לגרש את בעלה. היא כאן קובעת, היא המחליטה!

לקלחת זו אנו יוצקים את העובדה הידועה, והיא! נשים גרושות עם ילדים, אף פעם לא "מקימות" חוקית תא משפחתי נוסף עם גברים אחרים, יש להן את הגברים שלהן, זה, כן! אבל לא נמצא אותם "רשומים" כמו ההוא, האבא שהיא לקחה לו את הילדים.

ושנים רבות עד זו העת. עמד לנשים הפטנט לחלוב את "הכבוד הגברי של הסעד הציבורי", שניתן אך ורק לה לאישה הגרושה אוטומטית ע"י המדינה. בזכות גחמתה, שבחוק חלוטה. להרתיח את הגבר שלה, עד שדעתו תיצא והוא יצעק נורא. והנה לכם אלימות פוטנציאלית.

אז מחוקקים עוד חוק, שמחייב את המשטרה לקחת הצהרה מהאישה המתלוננת. גם אם לא מחייבים אף מתלונן אחר לתת הצהרה אם איננו רוצה. כאן, פשוט מחייבים מכוח הוראה רשמית, רושמים מיד את הדברים שיוצאים מסערת נפשות. שרובם שקריים ונועדו לעורר רחמים.

וחובה זו, משמשת לארגוני נשים, כסטטיסטיקה חד-צדדית, המאשימה את הגברים. כי הנה, לפניכם מונחת תלונה של אישה. וכמות התלונות רק עולה. ואסור שלא לגבות עדות מהאישה. היא קיבלה את הפריבילגיה שקיבלו היצאניות מחבר המדינות. חובה לקחת מנערה העובדת בזנות, או מאישה על אלימות במשפחה,
תלונה נגד!

תלונה נגד מי?

האישה מתלוננת נגד בעלה, הזונה נגד הבלבית, הן זאת וגם האחרת משמשות את השדולה הנשית לצורך סטטיסטיקה מגמתית.

על כן נתנה למשטרה הנחייה ברורה. המכריחה ומחייבת כול שוטר פשוט. לרשום תלונה, שהיא כמו הצהרה בשבועה, מיד במקום, בלי לתת לה לישון על זה, אולי זה ישתנה. וככה יש עדות מרשיעה. שרובה יוצאת מכעס רב, או מתוך ידיעה ברורה, כי זה שעליו היא מתלוננת, יכול אולי לפרק לה את הצורה. אבל היא תפרק אותו לגורמים בדרך חוקית למהדרין. הפתוחה לכל דכפין אם הוא ממין נקבה ככתוב בתעודה המזהה. ובמקרים של ריב משפחתי תמים, זו עדות מרשיעה, היא נרשמת, מקוטלגת, נאספת לדוח הסטטיסטי ושוכנת בנבכי מחשבי המשטרה לנצח נצחים, אין דרך חזרה. נקודה! והמערכת טוחנת את הגבר עד דק, מילה שלו היא אפס שום דבר לעומת מילה שלה. ובזכות התלונה, בזכות האלימות הפוטנציאלית שיש לגבר. המדינה מאמינה לאישה. נקודה.

והזכויות באות, זה כמו שוד

נותנים לאישה על זכותה כאם, לשדוד/לגנוב/להחרים רק לה ולעצמה! (פשוטו כמשמעו) כל שריד של המשפחה אשר הייתה לפני חצי דקה. גם של האבא הגבר, והוא המחויב על פי כל דין אזרחי. לשלם לאישה לשעבר, שכעת היא עבורו, אדם זר, אכזר ומנוכר, דמיי לא יחרץ כדי שהיא תחנך רק בדרכה שלה נגדו! ובמקומו, את הילדים שלו, הילדים של המחר שלנו, בלי אבא, נטולי דמות אב, זו השיטה,

בית המשפט החילוני/אזרחי נותן את הילדים של כל הגברים שהתגרשו בארץ, הפקר רק לאישה.ומתעלמת ממחאות הגברים הקורות "ילדנו דמנו ובשרנו, נגנבים ונשדדים לאור יום, בחסות מדינת ישראל", זו מדינת ישראל שמחתנת אותנו הגברים על פי ההלכה. על פי חוקי הדת, וברבנות הראשית שאחרת המדינה איננה מכירה במתחתנים.

אבל כאשר מגיעים מים עד נפש ומחליטים להיות גרושים, הדת לא קובעת ושמים עליה קצוץ בריבוע, חותמת גומי נטו. ובית המשפט החילוני מתעלם לחלוטין מהתחייבותה הלא כתובה והמוסכמת של האישה כלפי בן זוגה, איתו היא התחתנה, כדת משה וישראל. יען היא ידעה מראש, שהיא לא חייבת לעשות דבר. היא לא חתמה!

הלכתית, אסורה היא בחתימה. וטכנית, היא "נרכשת" להיות אם ילדיו של האב. דהיינו. היא אם ילדיו, הם, הילדים, על פי ההלכה הדתית שאנחנו הישראלים מחויבים להתחתן ע"פ - הדת היהודית שאותה מייצגת חוקית כלפי המדינה, הרבנות הראשית על הלכתה.

הלכה זו האומרת מפורשות, כי הילדים הם שלו, הם אינם של האישה. גם דמי המזונות עבורם, שונים במהותם בקנה המידה של פסק הלכה. אותה ההלכה שמחתנת אותנו, קובעת נחרצות, כי אם יש לבן-האדם ממון, שייתן. אם אין? פשוט כי אין, דלפון, אז אין! לה, לאישה!

היום 93 אחוזים מבקשות הגרושים מוגשות ע"י הנשים

ואם היא מבטלת את ההתחייבות שנתנה תחת החופה בטבעת זו לקדשה. ועל פי כל הסקרים שפורסמו בשנים האחרונות, למעלה מתשעים אחוזים מן הנשים, הן אלו שיוזמות את הגרושים. למעלה מתשעים אחוזים, מספר מדהים! אז אם זה רצונה שלה. ולא הגבר הוא זה ש"זרק" אותה והיא תובעת את כתובתה, שאימא שלה שומרת למשמורת. אם היא מחליטה!
ועל אחת פי כמה וכמה, לא מגיע לה, שהרי היא הפרה את ההסכם. והפכה את היוצרות. הכתובה! היא למקרים שהבעלים נוטשים את הנשים. מעין ביטוח לאישה. ואותו היא מפעילה בחסות החוקים כאילו הוא רצה ללכת. ולא היא זאת שעזבה. ככה שבמדינת ישראל החוק מתעלם מההסכם הלא כתוב ומפיל על הגברים את האשמה שהם הפושעים. ומחייב אותו לכבד את ההסכם החד צדדי שעליו התחייב בכתובה. והמדינה מפליאה לחייב אותו פי עשרות ואלפי מונים. כאילו הם נענשים על חטאים רבים.

כך הגבר נשאר חייב!
עד מותו בעודו בדמי חייו,
או במערכה בשדה הקרב.

יען בית המשפט יחד עם מדינת ישראל, פועל, בשתי חזיתות נגד הגברים. הראשונה, כאשר היא מאשרת את החתימה על הכתובה, כחוזה והסכם לכל דבר, השנייה שהיא מתעלמת לחלוטין , מהגברת, מהתחייבות של האישה האם!

וסיבות תמיד יש: כי היא לא רכוש, אף אחד לא קנה אותה, היא לא סחורה למכירה ובעצם היא אדון על גופה ואי אפשר להכריח אותה נגד רצונה. ואין לשעבד את האישה, היא לא שפחה חרופה. וגם לא עוזרת בית. וגם לא במיטה. יען מותר לה לחזור בה מההתחייבויות שהיא קיבלה על עצמה במעמד החופה והקידושין.

כן... גם אם היא הסכימה בעמידה מתחת לחופה,
ו"מכרה" את עצמה ביודעין, והיא שפויה לחלוטין!

עבור החוק הישראלי ועל פיו הדין, היא נחשבת כמי שהייתה לוקה בדעתה, או משוגעת גרידא שאיננה אחראית למעשיה! לכן היא פטורה לחלוטין מכל התחייבות שלקחה באותה השעה.

ובצדק... כי נו באמת? מי מוכר את עצמו לעבדות, לשארית ימי חייו? זה לא נתפס על הדעת, אבל זו הלשון בה נכתבה, הכתובה. זה שטר קניין, עתיק יומין וטקסי בלבד, - רק כאשר מדובר באישה!

אבל אל הגבר...

המדינה חסרת בושה. היא כופה עליו דמי מזונות עבדות, נוקבת בגברים פוסקת, מחייבת, וכופה בכוח החוק, סכום אסטרונומי,
לאדם הגרוש הפשוט, שאין ידו משגת, ואז, לשארית חייו, רודפים אותו כפושע שחייב, גם אם אין לו עצמו מה לאכול. והחוק רק מחמיר יותר עם השנים, ועוד מעט ישללו את רשיון הנהיגה, מהפושע שחייב את מה שאין לו לתת.

שוב, פשוט מדהימה האיוולת הזו.

בית המשפט החילוני, לוקח את כתב התחייבותו של הבעל, ונותן אותו פי עשרות ומאות יותר משווי הכתוב בו. לאישה כאוטומט העיוור, לביזיון הפמיניסטי שהוא מוכר.

הגבר גם יעוף מהבית כי בדרך כלל נשים "כובשות את הרכוש" יען למען הילדים. אז שרי כנסת יקרים, יש בארץ מאות אלפים של גברים אשר שירתו את המדינה והקיזו דם. וכעת, מתייחסים אליהם
כאל "חלאת-אדם". הם מנודים, אסור להם לכתוב בפורומים.

המילים של הגברים נמחקות, פורומים שהרבה גברים כותבים בהם את הכאבים, נסגרים וכל המילים נמחקות, כאילו אף פעם הם לא היו קיימות. ככה כשיטה כבר עשר שנים הפורומים פועלים.

שלטון הנשים החסודות

המתחסדות על אחיותיהן, אשר אינן רוצות חוכמה, כי היופי יותר קובע. ואין עם זה בושה. וביחד עם עוד גברות דומיננטיות שאולי בטסטוסטרון מאותגרות, או באסטרוגן חסרות הן האחראיות על התקשורת. הן העורכות, הן המפיקות, הצלמות, הכתבות , תפתחו את העיתונים, שם ברור רואים. מערכות שלמות של מגזינים, הן לגברים, גם לנשים, אפילו אלו שמשחקים לכל הטעמים.

כולם על טהרת הנשים: עורכת, כתבת, מעצבת, מאיירת, צלמת, מגיהה, מזכירה, וכל שאר הצוות פרט לאיש שמנקה אחריי. הם נשים. רק נשים ואך ורק נשים. ואם צץ לו גבר שיש לו תפקיד זהה למעמד האישה שם, אז כמעט וודאי שהוא מהמין השלישי. יענו הוא איתם בנפש, בתוכו הוא אישה גם. והמראיינות והמרואיינות הם נשים ועוד נשים, לנו מספרים כי באפריקה, יש מסכנות, ואלוהים אדירים, נשים בהריון רוצחים שם. נשים...

ומדברים על כריתת אבר ההנאה של האישה,
עושים לה ברית מילה!

ומה לנו הגברים עושים כאשר אנחנו בני שמונה ימים. אותנו שואלים? אם אנחנו רוצים לקצר קצת את האורך ולתמיד?

שם, זה אפריקה, זה שבט ה"תות" נותן בראש לשבט אחר את הנבוט, שלפני שנה על ראשו היא דפקה. זה לא נגמר! רק לנשים פה, או לנשים שם. פמיניסטיות שמו להן יד ביד לעמוד כחומה בצורה
מול כל הגברים.

ואפילו מלמדים באוניברסיטאות איך לרצוח גברים, מניפסט החלאה קוראים לו. תשערו בנפשכם מה היה מתחולל, אם היו לומדים כאן את המאיין קאמפ. בחוג אוניברסיטאי מכובד עם מרצים שבגאווה ממליצים. והמון קהל של רק בני מין אחד מהנהן ומסכים. זה לא מזכיר לכם את תחילתם של משטרים אפלים. מתחילים כתנועת מחאה עבור החלשים לכאורה. ועוברים מטרמפוזה לקיצוניות מחרידה כאשר הכוח והשררה משכרים. והתקשורת תומכת ומחביאה אל מתחת לשולחן את האמת הנכונה. המפלצתית וכמעכירת שלווה. ואסור לאף אחד להאמין שאישה יכולה לפגוע בגברים. היא החלשה מוצגת לבכייה.
אבל את חוסנה הכלכלי ואת הכוח המשפטי שניתן בידה. היא מנצלת עד תום ושופטת את הגברים בכיכר העיר, כמו היו הם המכשפות על המוקד של ימיי הבנים. הגלגל הסתובב. כעת הגברים הם המוכים והחלשים, הם הזקוקים ליד מושתת, הם הנזרקים, הם המושלכים.

ואין להם אל מי לפנות. אפילו לא מוסד אחד. ישר שולחים אותם לקבל טיפול פסיכולוגי, כוון שאהבה זה רגש שצריך למגר.
אהבה זו מחלה עבור הגבר.

יענו, גבר, שווה בשר תותחים, אם מסמך "החלאה" (זה שמו של המסמך במקור) ואם המשנה הכתובה בה, לא קופצת לכם לעין כמו משנתה של צוררת גברים הגדולה, רק שפשוט, היא לא ביצעה מיד.

היום נשים אחרות, לומדות ומלמדות. באוניברסיטה מכובדת את משנתה איך לרצוח גברים, כי הם הגברים בעצם כמו ג'וקים ומקקים.

בארץ, בחסות פקולטה שלימה, שלא יכלה לעצור את הביזיון, ומשתפת איתו פעולה מרצון. ואפילו מתפלספת כדי להצדיק את הנבלה שהיא עושה בגברים, ופוערת בהם חורים וחללים, באמינות שלהם, באהבה שלהם, בתשוקה שלהם. ברצון שלהם. בדעה שלהם.

כמו קנוניה, בשקט פורשים את הרשת. לעזרה לנשים, מכל הסוגים והמינים, במאות אגודות למען האישה, בעד נשים, רק לנשים.

גם וירטואלית הם נחסמים ונאלמים מיד חד וחלק

היו ויש רק כמה עשרות בודדות של פורומים שכוחי אל, שדיברו על כאבם של כל הגברים הגרושים והאבות בעל כורחם, על הילדים, על כך שיותר הן הנשים המכות את הילדים מאשר הגברים. ואחת על כמה וכמה כשהגברים כבר אינם בתא החד הורי. ואין מי שישקיף על ההורה היחידה, שיכולה לעשות ככול העולה על רוחה באין יודעים. וזו דוגמא אחת ויש עוד. בכל רשת האינטרנט, אפשר למנות אותם כזרדים ברוח עפים על בטוח כי אסור לכתוב בגנות האישה. חוק!!!

לחילופין, בעבור המין היפה וכאביו כמו על הרווחים הגדולים שרק עולים כי נשים קונות, הכול, כדי להראות צעירות "כאילו" בדור.
יש מאות אם לא אלפים של אתרים רק לנשים. והגרושים עושים רק טוב ליצרנים, הם מכפילים את המכירות – כעת במקום תא משפחתי אחד, יש שני תאים, שני בתים, שני מיטות, שני מקררים, שני טלוויזיות, שני מנויים לכבלים, קונים שניים חלב, שניים לחם, משלמים פעמיים חשמל, ארנונה כפולה, יש שני טלפונים אחד בכול בית. אז הצריכה מוכפלת. לכן היצרנים תומכים בנשים ובדעות שהן מציגות, מאחר והרווחים שלהם מוכפלים עם כול תא משפחתי שמתפרק לשני בתים.

המועדון סגור לגברים.

לב לבייב בונה כלא לעוד עשרת אלפים של גברים. ובנווה תרצה יש תאים ו 120 בנות חבושות קלות. כמו בבסיס, זה לא כלא זה מחבוש, אפשר לגדל ילדים, בין אותם סורגים – אתם יודעים? זכותה. כל עוד היא אישה בנפשה, ולא רוצה לחבק, בלי תמורה נאותה או בפרוטה.

זו זכותה על גופה! גם כאשר היא משדלת עצמה בשינקין, פוסעת חושפת מעדנות חמוקיים לגברים בעיניים שיצאו להם מהחורים, למראה הנפלא של בת חווה בלבושה, ובלי עלה אחד של בושה. על גופה,

ולפעמים, גם לעלים, יש שלכת מזומנים, הם יורדים. ובתמורה לכסף
אותם העלים המעטים שמסתירים ברוח עפים. וסטטיסטית עולים המספרים של מוכרות האהבה בתשלום. אבל מותר לה!

לאישה יש זכות על גופה. ולא קיימת ישות שתעיז לומר אחרת. והיא מוצגת ומציגה עד קצה הבושה. וזה לא נחשב להטרדה מינית של גברים. שיתפוצצו, שיצאו להם העיניים, שיאכלו את הלב כפליים. אני כוסית, משמע שאני שווה כפל כפליים, אז רק אם יש, תגיע ויפה תבקש, לא בטוח שתרשים אותה עם מה שיש. כי... זה גם קצת כיף, וגם קצת מזומן. ואם יש לך קסם מצלצל. הסיכויים שלך. ורק היא תחליט בזכות, גם אם היא מוכרת, לך לגבר, זה לא נותן זכות,
להיות לה הלילה חד-פעמי כמאהב בקביעות.

ומה באשר לאיש שנולד להיות גבר

ומה עם זכותו של הגבר על כיסו, על צאצאיו, על הונו, מפעל חייו, האם מדינת ישראל החתומה על האמנה הבינלאומית באומות המאוחדות. של שוויון ואחדות בין המינים, לא גברים כבעלי קניין, גם לא נשים חוטפות משפחות מנגדם. אי אפשר להפוך את השליטה הגברית באישה, לשליטה מוחלטת על חייו, ממונו וכל אשר הגבר אסף במשך חייו, אם הגברת החליטה פתאום, שהיא צריכה אדרת חדשה, כי הישנה כבר בלויה כסחבה.

כבוד חברי הכנסת

בתי המשפט שהנכם אמונים עליהם כבוד השרים: בבתי משפט האלו היום מורשעים גברים, בסיטונאות - באלימות במשפחה שמעולם לא הייתה אלה נגבתה מהם בעסקה הרגילה "הודאה תפחית אשמה" אין להם ברירה כבוד השרים היקרים. הם חייבים לחתום, הם יודעים שמילה של אישה מולם שווה כפל כפליים ומכך הם בעיני החוק אפסים. לא מאמינים להם מראש. הם מוקעים מהחברה בטרם עלה על הנייר כתב אישום. הם יודעים, אם הם לא חותמים! יענו מוסרים הודאה! הם נכנסים אל מאחורי הסורגים, עד שיחשיכו להם הימים כזקנים – אז הם מוסרים הודאה, לפחות כאן הם חוסכים לעצמם
כמה שנים בבית האסורים.

וידוע לנו כי רוב ההרשעות שהפרקליטות הגישה לבית הדין הושגו בגלל הודאה של הנאשם. וכשאני אומר רוב ההרשעות הכוונה היא לכמעט כול הרשעה שבית המשפט פסק והחליט.

כבוד השרים, אני מדבר על מגזר עצום וענק. הידעתם ששליש מהיושבים על עבירות הנ"ל הם חפים מפשע, גברים שהנשים שלהם ניצלו את החוק המאמין לאישה. נותן אמון בבת המין היפה, לוקח את המילה שלה כאמת לאמיתה, אפילו פקידה ילדונת, הצליחה והרשיעה את שר המשפטים עצמו. ואחת, באות הראשונה באלף בית, שולחת את האדם מספר אחד במדינה, לקלון בזוי, שלו הייתי אני בנעליים הללו, הייתי קושר להן ולי, שני שקיי מלט, וקופץ לנחל הירקון.

זה שיגעון.

כבוד השרים היקרים, אני לא בעד, לא נגד, רק מנצל את הבמה לבקש,
יד הצלה לעזרה דחופה לגברים שנמצאים במצוקה אדירה ונוראית. שבגללה, אולי גם עולה לה, האלימות במשפחה שלה. כי כאשר לוקחים, או יותר נכון מחרימים את כל הילדים, את הבית, את השכנים, את כל מה שנבנה ונעשה במסגרת החיים המשותפים, ולבעל לא נותר דבר.

ואין, ולא קיים, ארגון גג אחד! שיכול לאסוף גבר שגורש מביתו לאמצע הרחוב. וייתן לו טיפה, רק טיפה של נחמה, מיטה חמה. אוזן קשבת. אבל לא! אין בישראל מצב שנותנים עזרה ראשונה לבעל-שנעזב-על-ילדיו וכעת הוא לבד, לבד. בוכה כמו כלבלב.

מאידך, לו אישה הייתה ברחוב, היו קופצים מאות של ארגונים שמיד ועוד באותה השעה, תהייה לה מיטה מוצעת, ארוחה חמה, אוזן קשבת וסעד כלכלי מהמדינה או מאחד ממאות האגודות למען נשים.

אז אם ככה, המדינה מפקירה את האזרחים הגברים בלבד, זורקת אותם כלאחר יד. ואת כל התקציבים מפנים מעזרה לגבר שנלחם למען המדינה, לא מקציבים שקל אחד, לגברים הזכרים ונותנים ומתרימים לתרנגולות, חמורים, פרות המון תרומות, ואפילו, החרקים מקבלים הגנה לפעמים. יש גם להם מוסדות, מטפחים אותם.

רק לא גברים!

בשעה זו נסגר עוד פורום שנתן פתחון פה לכאבם של הגברים. אז כולם ממשיכים לא לדעת את המצב האמיתי והם שאננים.

אבל יגיע הרגע, שתיפול בכם שם למעלה ההכרה. שיש לנו הגברים כאן בארץ עוול איום ונורא, ואנו כל כך אבודים. עד כי רק אנו ואלוהים וקומץ כותבים, מעיזים להעלות את הבושה שלנו על המדיה בתקווה שלא תמחק וזעקתנו תישמע. אנו נכתוב ונצונזר, וכמו תמיד אנו מקווים לנסות לחפש, מי יהיה הראשון שעל החשבון שלנו הגברים הגרושים, יעשה לעצמו פוליטי הון. אבל גם יעזור ממש, כי אנחנו מוכים שוק על ירך.

בכל מגזר ומגזר. מוחקים לנו את הטענות ומהסים אותנו. הן בפורומים וכלה בתגובות לידיעות בחדשות. אנו מוקצים כוון היותנו גברים גרושים, אבות לילדים בדיוק כמו האימא. אז מה? אנחנו לא שווים! הרי אנחנו בני-אדם גם! האם בארץ אנחנו צריכים להרגיש יותר גרוע מהכלבים שעליהם לפעמים לחסות אתם דנים, מי יחוס עלינו, על המשבר, על חורבן הבית, תרתי משמע. ואני לא צוחק
כבוד השרים זו עובדה שרירותית.

אני לא נכלם לספר את מה שמרגיש הגבר

לכלב יש יותר אהבה ויותר חום ורוך, וההולך על ארבע והוא בן חורין. אנחנו הגברים הגרושים, האבות לילדים, עבדיי המזונות, כורעים תחת הנטל. וחלקנו אבודים כמו צל. אחרים מעדיפים להריח שורשים כמתנצלים ותודה הם אומרים: נתתם לנו הגברים את הרשות היחידה שבידנו הזכות להחליט:

למות בקרב לשמירת "קשת העורף" במקלט וילדנו איתה.

או למות יום, יום, שעה, שעה וזה לא נגמר, כל דקה היא יום ובסיוט כמו שחיים זה גיהינום לעולמים.

אז תעשו חשבון פשוט ומחריד, בעימות המלחמתי שיגיע, הגברים יהיו חסרי מוטיבציה. כי לאף אחד מהם אין בעורף על מי לשמור, אין לו משפחה, אז למה לו למות בעד המדינה שמשליכה אותו להיות בשר תותחים עבור הנשים?

וכשיגיע הרגע, האיסלם יצעד פנימה והגברים שהיו פעם לוחמים, יחבקו את המוסלמים, כי רק הם יכולים לחייב את הנשים להסתיר את הכוח שלהן מאחורי הבגדים.

אונס? בואו נקרא לילד בשמו

עולם ומלואו, כל חיי וכל בשר, כל ציפור, חייה וחיית אדם, הן הטורף והנטרף גם, מתחברים זה אל זה באינטראקציה מינית, כדי להמשיך את הדור, לשמר את המקור ולהרחיב את השבט.

מאת: י.ל. יוסף

והנה, אנו בני האדם, מתקדמים לאיטם, ובוחרים להציג את המיניות שלנו באופנים מתעתעים ובמסרים כפולים ומכופלים. יש כאלו שיש המבינים וכאלו שאף אחד לא מבין.

ואני לא מבין על מה רבה המהומה בנוגע לחדירה! ולמה לפתע ופתאום מה שמהנה אותנו הופך לאסון? וכיצד יתכן שיש המרימים גבות בתימהון, כאשר אני כותב כי האונס היום איננו המצג הנכון!

ואפשר הגיונית להוכיח בצורה אמיתית, כי האסון לכאורה, איננו יותר מאשר סטירת-לחי לאגו, מעין עלבון אישי ופרטי. כי באמת? האם מי מכם יכול לדמיין את הסיטואציה האבסורדית שמתחילה בחיבור מיני טבעי שכולו נובע מיסוד המושג אהבהו לפתע עקב גחמת האישה זה מסתיים בתלונה על אונס? אז מה בדיוק המשמעות הנגזרת מהמילה הנוראית הזו? כיצד חיבור שנועד לענג, הופך לאונס?

והמשפט העברי קובע – אהבה או אונס תלויה בהסכמת האישה. אם כך, מה עושים כאשר האישה מסכימה ואחר כך מתחרטת על הסכמתה. כאן החוק נמצא לצד האישה שוב. בלי אומר ודברים אם האישה הסכימה תחילה ואחר כך עשתה חושבים. ואמרה לעצמה, איכס איך נכנסתי למיטה עם הגבר הזה.

 

וטוענת שזה היה בניגוד לרצונה. הגבר מורשע אוטומטית. והוא מורשע באונס! כאילו הוא קפץ על הגברת בחשכת ליל, קרע לה את הצורה והבגדים. ואנס אותה כמו בסרטים. אבל לאו! בסך הכול מה שהיה כאן במקרה הגרוע ביותר. זו פגיעה באגו. והמציאות היא לא סרט. המציאות שהסיטואציה מעלה שוות ערך לאונס ברוטאלי. מוכתבת לנו מהתקשורת.

וזה לא בדיחה של זקנה הצועקת או-נס

כי אם יש מי מכם, מסוגל לדמיין את המילה "אונס" בלי לחבר אותה מיד למילה אלימות קיצונית ופושעת שיקום. אם מי מכם מסוגל לגלגל על לשונו את המילה אונס בלי קונוטציות שליליות, שיעמוד!

אם מי מכם יכול לחשוב על "נאנסת" כקורבן שלא נפלה שערה משערות ראשה? האם מי מכם יכול לשער ש"קורבן-אונס" לא נפגע פיזית? האם מי מכם מסוגל לחשוב בלי כל אותן התוספות הנלוות למושג "אונס"? יש מי מכם שאיננו מסוגל לא להעלות מיד מחשבות שליליות, יש מי מכם ה מסוגל "לא לחשוב" על אלימות פיזית קשה ובוטה כאשר הוא קורא או שומע את המילה המצמררת אונס.

אם יש כזה...

שיקום!

אבל אין! אין בינינו כאלו שיכולים ומסוגלים להפריד בין המושג "אונס" מהמושג אלימות! המילים חוברות והמשמעות ברורה, כי ככה למדנו, ככה שמענו, ככה אנחנו יודעים ממה שאנו שומעים ורואים, מה שמספרים לנו בתקשורת, תקשורת שמלעיטה אותנו בדעתה הנחרצת מבלי שתהיה לנו אפשרות לענות לה. היא מספרת לנו ואנחנו מאזינים לה. היא מיידעת אותנו ואנו למדים ממנה, התקשורת למעשה מחנכת אותנו כשהיא שמה עצמה מעל הכול.

 

היא מוסד ההשכלה שלנו. היא בית הספר לכולנו. מה שהיא אומרת, נתפס אצלנו כאמת ללא עוררין. והסיבה לכך היא פשוטה. כל בני האדם מאמינית לידיעה הראשונה שהם שומעים או קוראים או שנאמרה להם לראשונה. ולאחר שהציפו אותנו בדעה קדומה. קשה עד בלתי אפשרי לנפץ את השקר.

ידיעה חדשה לא נתפסת אצלנו רק לכאורה

ואם נלבן את המילה "אונס" על המשמעיות הנלוות, וניקח סיטואציה די שגרתית ונפרק אותה לגורמים. נמצא כי הסיטואציה הפופולארית ביותר היא כמובן הטרניד החדש של האישה השיכורה. המגישה תלונה על אונס בשירותים של מועדון ריקודים, אחרי שהיא התפקחה מאדי האלכוהול שהיא שתתה! והתקשורת מתעקשת, היא טוענת שזה לא רק האלכוהול, הכניסו לגברת סם אונס, כי אחרת הגברת לא הייתה לגבר נותנת. ולכו ותבינו מה זה סם אונס? זה סם להד"ם.

לא היה ולא נברא סם אונס, סם המיועד לאנוס, או כזה שתפקידו לטשטש את החושים ובד בבד לגרום לבן האדם להתנהג כרגיל, ללכת, לרקוד, לדבר, להגיב, לצחוק. ולעשות הכול כרגיל. למעשה אם קיים סם אונס שכזה, הוא צריך באחת, להשבית את הבן אדם, לגרום לו לאבד את החושים, מבלי יכולת לזוז, או ללכת, סם אונס למעשה צריך להיות סם הרדמה.

 

ואי אפשר ללכת כאשר אנו רדומים, אלא אם כן אנחנו הופכים להיות מריונטות על חוט. וסם כזה גם השירותים החשאיים של המדינות הכי חזקות עדיין לא הצליחו לייצר.

קחו לכם - גבר ואישה, שיכורים (או לא), מסוממים או לא, מסטולים או לא. מחליטים להיכנס יחדיו לשירותים של מועדון ריקודים כדי לקיים יחסי מין, (או לעשן סמים), ולא חשובה הכוונה, מה שחשוב הינו הפעולה וההסכמה הראשונית להיות במצב אינטימי ובתנאי התייחדות.

עד כאן הצדדים הסכימו

הן הגבר וגם האישה נכנסו בכוונה תחילה למצב אינטימי המאפשר להם לעשות בצנעה קשת של דברים, כשהראשון שבהם, הינו האפשרות והתנאים לקיום יחסי מין. יש מקום, יש פרטיות, יש גבר ויש אישה, ועד כאן, אף אחד מהם לא היה הכופה וגם לא היה זה שנכפה ע"י האחר.

 

אף אחד לא נגרר לתא האינטימי בכוח פיזי. וההסכמה המשותפת לצעד הזה שרירה וקיימת – כאן אין ויכוח. מה עוד שלמועדון נערות ונשים לא באות לבד, כך שהן גם לא מתרצות לחפוז אחד, בלי ליידע את חברותיהן לדבר. אלא אם כן הנערה נועזת במיוחד. או מסטולה בצורה קיצונית. ויש כאלו מכאן ומכאן.

הצילו!

לדעתי האישית אין כל אפשרות להתלונן על אונס, בלי להציג התנגדות פיזית, מכאן אני קובל, כי הסיטואציה הזו, בלי הסימנים של התנגדות לכפייה בכוח, אינם יכולים לשמש לנשים כסיבה לחרטה שלאחר המעשה. כי מכאן, יש רק דרך אחת להביט על הנושא:

בלי התנגדות פיזית, ללא התנגדות כלל, בלי לומר לא! בלי להיאבק מולו, הסקס אותו הדבר אצל כולם, הבשר נחשף, הגוף אל גוף אחר נאסף, הבגדים יורדים, זה בזה נוגעים, מזיעים, זזים ומתנועעים, מחבקים חזק, מנשקים, ונוסקים אל השיא של כל הזמנים. העור שנגע בעור אחר, לא נכווה ברותחין, הגוף שגהר, האבר שחדר, אינם חרבות מלובנים, הקולות הממצמצים והחלפת הנוזלים, אינם אש וגופרית נשפכים.

ובסך הכללי הם לא שונים במהותם אצל כולם – למעשה, ההפך הגמור יוצא, כל החיבור המיני הזה נדוש ומוכר מראש. והוא משמש לנו בני האדם, אמצעי להביע אהבה, עונג ואפשרות פוטנציאלית ליצירת חיים חדשים. אין כאן שם דבר זר ומנוכר שלא בטבוע בנו ולשם כך נוצר.

אלא מאי

כאשר אישה יוצאת מהשירותים, מתפקחת ומרגישה בושה, עומדת בפניה האופציה להעניש את האיש על החוצפה, והסיבה, ממש לא חשובה. מה שחשוב לנו לדעת הוא הנקודה המהותית, היכן האישה נפגעה? היכן יש שינוי במצבה הגופני, והיכן אפשר להניח אצבע מאשימה על ההבדל בין יחסי מין טבעיים ובין אונס בכפיה.

היא אמרה לא! הוא בכל זאת המשיך!

היא אמרה לא! והוא הוריד לה את הבגדים, היא שתקה, לא צעקה, לא התנגדה, לא צרחה, לא נתנה בעיטה, לא העירה, לא מחתה, אלא פשוט "נתנה" לו את גופה. מצב נתון כזה, על פי החוקים ועל פי אמות המוסר החברתי, נחשב אונס לכל דבר!

והשאלה העולה וחוזרת על עצמה

נניח שזו הסיטואציה הנכונה! אז מה בדיוק נפגע אצל האישה? מה היה כה חמור במעשה של שתיקה בהסכמה, שמגיע לגבר הפוחז לקבל שלילת חירות – ואל תשכחו לרגע, שלילת חירותו של בן אדם הינה העונש החמור ביותר שקיים. ודהיינו למה גברים המורשעים על אונס בסיטואציות כאלו? מדוע שמים את הגבר מאחורי הסורגים?

בגלל שהוא פגע באגו של האישה?

כי אם תביטו היטב, תגלו כי גברים מושלכים לכלא, אך ורק בגלל שהאישה החליטה שהיא איננה רוצה אבל לא עשתה שום דבר או לא הראתה סימן להתנגדותה. תמצאו שרצונה של האישה מעוגן בחוק כישות עצמאית והחוק מכיר ברצונה של האישה כמושג פגיע עד כדי אימה. וכל מי שפוגע ברצון שהוא למעשה גחמה או חרטה שלאחר המעשה - דינו שלילת חירותו האישית, אשר למעשה הינו כפיית הדעה של האישה על דעתו של הגבר.

 

ומכך זה מהווה אונס, על כל המשתמע מהדברים. ובמילים אחרות: אם כפיית רצונו של הגבר על האישה שקול לאונס, אז ההיגיון אומר שכפיית דעתה של האישה על הגבר מהווה גם הוא אונס. כי ברצונה היא זו שמחליטה.

היה או לא היה

אז כיצד מצליחים לדעת מה הוא רצונה של האישה, אם הוא איננו בא לכדי ביטוי מילולי או מעשי? והיא לא נקטה בשום דרך להבהיר את דעתה. ומנגד - האם אף אחד מאיתנו לא עשה אף פעם מעשה הנוגד את רצונו? האם אנחנו תמיד ובכל פעם מסכימים לעשות בלי חילוקי דעות פנימיים של אולי כן ואולי לא. או רק לא ולא!

רצונה של האישה כבודה

מסקנה: רצונה של האישה עולה על כל רצון אחר, האגו של האישה, חשוב יותר מכל אגו אחר. החוק מכיר ברצונה של האישה, והחוק מפליא ומגן על הרצון החופשי הזה, בכך שהוא שולל את רצונו וחירותו של הגבר. ואין דבר חמור יותר משלילת החירות האישית. על חירותנו אנחנו נלחמים בגבולות בין העמים, ועל דגלנו אנו חורטים את המילים כבוד האדם וחירותו ולא ככה סתם.

כי בשורה התחתונה, לא הגוף של האישה הוא זה שנפגע ושום פציעה כאן לא הייתה, אין סימנים לאלימות, ולא הובעה התנגדות. אין עדים שמאשרים ואין כול הוכחה מרשיעה, פרט למילה שלו, נגד מילה שלה.היא טוענת שנאנסה, הוא טוען ליחסי מין בהסכמה!

הוא הנהנה, היא פגועה רגשית

האם על סמך הנתונים מעלה, פגיעת של האישה היא כל כך חמורה
שצריכים להרוס את החיים לגבר, על סמך מילה אחת שלה? כיצד זה שחיבור מיני מקובל אשר כשלעצמו הינו מעשה אהבה, הופך לאונס?

מה כל כך חמור בקיום יחסי מין

האם המילה לא פוערת בתוך האישה פצע? האם בכל פעם שבני אדם אומרים לבן אדם אחר לא והוא בכל זאת עושה דווקא כן, פוגע עד כדי כך שאנו שוללים את חירותו של בן האדם? האם עד כדי כך אנחנו מרגישים פגועים? האם אף פעם לא יצא לכם לומר לא ועשו לכם דווקא? האם בכול פעם שעשו לכם דווקא, ניתן לכנות את המעשה אונס. כי בכול פעם שעושים לכם דווקא, כופים עליכם את המעשה בניגוד גמור לרצון האישי שלכם.

מה בדיוק הקטע של הנשים עם המילה לא רוצה שיכולה להפוך בתוכן סדרי בראשית עד כי גן העדן"כנמשל ליחסי-מין, הופך לדידן לאסון מחריד? היכן אתם יכולים להצביע על הנקודה, שבגללה יחסי מין מהנים, הופכים לקללה? האם התקשורת אשמה בהעצמת המילה?

אדישה וקדושה

בלי אלימות, בלי הפעלת כוח, בלי סימנים שלאחר, בלי עדים, בלי להתנגד, בלי להיאבק ובלי להגן על העקרונות שלנו, אנחנו לא יכולים לטעון שנדפקנו! רק החוק והרשות המחוקקת מכירה באישה כחדלת-אישים וחלשה מכדי להביע התנגדות משמעותית, וזה שהחוק תומך בפסיביות של נשים ובאלם רוחם. הוא זה שמכשיר את הקרקע, למצבים מן הסוג. וזאת חרף האפליה המתקנת שנועדה לשים קץ לאזלת ידה של האישה. אפליה מתקנת שמטרתה להעצים את האישה כשווה בין שווים ללא הבדלים בין המינים.

בשורה התחתונה

כאשר אנחנו מביטים על המושג אונס אנחנו רואים בו כפייה על האחר! עצם המושג כפייה נותן בנו את התחושה כי הקורבן התנגד למעשה ועצם התנגדותו ומאבקו בתוקף הם אלו שהופכים אותו לקורבן. לא המעשה עצמו, שהוא מעשה רגיל וטבעי ואנו עושים אותו לשם ההנאה. עצם ההתנגדות של הקורבן היא הנותנת את המשמעות לכפיית הרצון והופכת מושג-טבעי - מעשה חוקי. לפשע נתעב. כשרצונה של האישה ודעתה כמו עדותה, גוברת על רצונו ודעתו של הגבר. באין צורך בעדים, אין האישה צריכה להוכיח מעשים, רק הגבר אשם והוא זה שמחויב להזים.

 

על כן, ובגלל שאין לגברים סיכוי להוכיח את חפותם, הם נלחצים ומודים נגד רצונם. וכפי שהסנגוריה הציבורית אמרה כבר כמה וכמה פעמים. גברים מורשעים על לא עוול בכפם בגלל הלחץ המופעל עליהם מצד החוקרים הלוחצים עליהם להודות במעשים, כדי שהם יוכלו להגיש עסקת טעון כחבילה תפורה על פי מידה. מבלי לטרוח ולהתעמק בתיק. ככה בצ'יק.

ויכוחים משפטיים סביב הזנות

בעשורים האחרונים קיימים ויכוחים בעולם המערבי בנוגע למעמדה המשפטי של הזנות. שני כיוונים מנוגדים בשאלה זו הם מיסוד הזנות, והקרימינליזציה של הלקוח.בעשורים האחרונים גוברים הקולות הקוראים למיסוד הזנות או הקלת המגבלות המוטלות עליה, בנסיון להגביל את הנזקים שהיא גורמת.
*
התומכים ברעיון זה טוענים כי המערכת הנוכחית הופכת את הזונות אוטומטית לפושעות, דוחקת אותן לשולי החברה ולזרועות הפשע המאורגן, ובכך שוללת מהן הגנה מינימלית שכל אזרח זכאי לה. בנוסף, לא נראה כי האיסורים החוקיים על הזנות מצמצמים את שיעור התופעה.
*
התומכים בחקיקה המתירה זנות טוענים כי בדרך זו תיפתח בפני העוסקים בשירותי מין הגישה לשירותים רפואיים וסוציאליים, ויהיה קל יותר לפקח על בריאותן של הזונות ולקוחותיהן ולמנוע תופעות של עבדות או סחר בנשים. באופן זה ניתן יהיה גם להגביל את התחום הגאוגרפי בו עובדות הזונות לאזורים מסוימים, כדי למנוע זנות רחוב או התפשטות הזנות לשכונות מגורים.
*
במדינות מערביות שונות כמו גרמניה, הולנד, שווייץ ומדינת נבדה בארצות הברית, הזנות ממוסדת ומוכרת כמקצוע לכל דבר ועניין. בגרמניה על הזונה להיות בת 16 ומעלה; בהולנד עליה להיות בת 18 ומעלה ועל לקוחותיה להיות בני 16 ומעלה, לעומת זאת בנבדה על לקוחותיה של הזונה להיות בני 21 ומעלה. מנגד, טוענים המתנגדים שמיסוד הזנות לא הביא להפחתה בשיעור הסחר בנשים במדינות בהן הזנות ממוסדת. גורמים שמרנים ודתיים טוענים כי מיסוד הזנות יפגע ברגשות הציבור ובערכים המוסריים והדתיים שלו.
*
טענה אחרת היא טענת הפמיניזם הרדיקלי, לפיה רעיון מיסוד הזנות הליבראלי רואה מול עיניו את רווחתו הכלכלית של הציבור, ומקריב למענה את רווחתן של הזונות בכך שהוא לא פועל לסייע להן לצאת ממעגל הזנות. עוד נטען כי מיסוד הזנות מכשיר את הניצול המיני של נשים ובכך פוגע לא רק בזונות עצמן; דוגמה לכך היא שיטת דמי האבטלה בגרמניה, המחייבת את המובטל לבחור בעבודה שהוצעה לו כתנאי לקבלת דמי אבטלה, ושמכירה בזנות כעבודה שניתן להציעה כתנאי כזה.
*
במקביל לוויכוח סביב מיסוד הזנות, קיים ויכוח הפוך בשאלת הקרימינליזציה של הלקוח. המצדדים בצעד זה טוענים שזנות היא תופעה שיש להאבק בה לא באמצעות הטלת איסורים על הזונה, בה יש לראות קורבן, אלא באמצעות הטלת איסורים על הלקוח. שיטה זו יושמה בשבדיה, ולאחרונה התקיימו דיונים בדבר אימוצה גם בישראל.
*
עוד טוענים התומכים בשיטה זו, כי על ידי הטלת איסור פלילי על לקוחות של זונות, ניתן גם לצמצם את תופעה הסחר בנשים, מכיוון שגברים יחדלו לבקר במכוני ליווי. המתנגדים לקרימינליזציה של הלקוח טוענים כי מדובר בהתערבות בוטה בחופש הפרט, הן של הלקוח והן של הזונה, וכי הדבר יפגע בסופו של דבר בזונות עצמן.
*
עוד נטען כי הקרימנליזציה של צריכת שירותי הזנות לא תביא להיעלמות התופעה, או להפסקת הסחר בנשים; הניסיון השבדי מלמד שתופעות אלו לא נפסקו, אלא "ירדו למחתרת" והפכו להיות בלתי נראות ובלתי נגישות למשטרה, ובכך מסכנות את הזונות עוד יותר. כמו כן נטען כי הסרסורים הם הגורמים שיש להלחם בהם, ורדיפה אחרי הלקוחות עלולה להביא לקשיים בהשגת עדויות כנגדם.

חוק המזונות

או בשמו הרשמי, "חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות),
התשי"ט 1959 - הינו אחד החוקים הנאורים בעולם.
בסעיף 3א. לחוק בסעיף קטן (א) נאמר:

"אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו"

לאמור, גם האב וגם האם חייבים במזונות ילדיהם.

ועוד נאמר, בסעיף קטן (ב) באותו מקום:

בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. כלומר, מי שיש לו יותר, ישלם יותר מה יכול להיות פשוט, נכון ונאור יותר מזה?

אלא, אלא, אלא, שחוק נאור זה אינו חל כמעט על איש במדינת ישראל! כדי להבין מדוע, יש לקרוא קצת למעלה בחוק, בסעיף 3 בחוק המזונות, סעיף קטן (א) אשר בעצם מבטל את תחולת החוק כמעט לחלוטין אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה כלומר, לחוק ישנו תוקף רק לגבי אנשים שה"הדין האישי" אינו חל עליהם.

ועוד נאמר בסעיף 3, סעיף קטן ב':

אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה ובשפה יומיומית:: אם ה"דין האישי" (עוד פעם אותו מונח מוזר), פוטר לחלוטין מישהו או מישהי מתשלום מזונות לילדיהם, אז החוק יחול בכל זאת...

אז מהו ה"דין האישי" המוזר הזה? על מי הוא חל? האם הוא פוטר
מישהו או מישהי מתשלום מזונות?

ה"דין האישי" הוא הדין הדתי- כל מי שהינו בן דת כלשהי – חל עליו באופן אישי הדין של אותו דת. לגבי הרוב המכריע של תושבי מדינת ישראל, היהודים, מה שקובע את תשלום המזונות הינו ההלכה היהודית.

אז לסיכום, יש לנו חוק נאור אחד, שאינו חל כמעט על אף אחד. מה שקובע לגבי רובנו היא ההלכה!

ומה אומרת ההלכה

ההלכה אומרת, בתמצית, שהאב, והאב בלבד חייב במזונות של הצרכים ה"הכרחיים" של ילדיו. מעבר לצרכים ההכרחיים, גם האב וגם האם מחויבים לתת "צדקה" לילדיהם- וזאת בלא שים לב להכנסת ההורים למקום מגורי הילד ועוד...

ואם כל זה נראה לי לכם מיושן ולא מתאים לאורח החיים המודרני (גידול ילדים מכוח צדקה?)

ראו מה יש לאיש דתי לומר על זאת:

צרכים הכרחיים

המושג "מזונות" והפועל ''לזון'' דורשים הסבר, כיוון שמשמעותם המשפטית וההלכתית שונה מהמשמעות בשפת יום, יום. בכתובה למשל מתחייב הבעל לרעייתו: אנא אזון ואפרנס ואכלכל.. שמשמעותו אני אזון אפרנס ואכלכל.

המשמעות ההלכתית של לזון היא סיפוק הצרכים ההכרחיים כוללים מזון, הלבשה, הנעלה, מדור (בדרך כלל הכוונה לשכר דירה או ארנונא), חינוך ובריאות. כיוון שבכל אחד מאלו, ישנן רמות שונות- הרי נקבע בפסיקה שהצרכים ההכרחיים הינם עד לרמת חייו של עני בישראל. אחד מפסקי הדין של השופט המחוזי חיים פורת, קובע צרכים אלו כ-880 ₪ לחודש.

הצרכים ההכרחיים אינם כוללים צעצועים, חוגים, בילויים, שיעורים פרטיים, אופניים, טיולים, בילויים וכדומה מהרגע שנוצר החיוב בצרכים ההכרחיים הוא הופך למוחלט, ואינו תלוי ברמת ההכנסה. של המשלם. אם אב מחויב בצרכים ההכרחיים, הרי ניתן לדרוש אותם ממנו בכל מצב ובכל תנאי, גם אם הוא עני, ללא רכוש, וללא שום הכנסה כלל! החיוב במזונות הכרחיים בא לפני הצורך של אדם לקיים את עצמו!

מצד שני, החיוב בצרכים ההכרחיים אינו תלוי גם בעושרו של האב. גם אם האב עשיר מאוד, לא ניתן להגדיל עקב זאת את החיובי במזונות על פי הצרכים ההכרחיים.

מזונות מדין צדקה

צרכי הילדים שאינם מנויים כצרכים הכרחיים, מוטלים גם על האב וגם על האם, וזאת מכוח דין צדקה. ההלכה מחייבת כל אדם שיש לו לתת צדקה, והילדים קודמים לצדקה בפני אחרים. החיוב בצדקה הוא על פי היכולת, והורה חייב במזונות מדין צדקה רק לאחר שסיפק את צרכי עצמו החיוב של האב והם הוא במידה שווה, ובעצם מקביל לסעיף 3א בחוק המזונות בכך שכל אדם מחויב בצרכי ילדיו על פי הכנסותיו.

החיוב במזונות לפי גיל

חשוב להדגיש כי החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים בכל גיל ההבדלים בין גילים שונים הינם לגבי המזונות ההכרחיים עד גיל 6, החיוב במזונות ההכרחיים הינו מדין תורה.

תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לא"י משנת תש"ד), הרחיבו את חיוב האב במזונות ההכרחיים

לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה.

בעבור ילדים מעל גיל 15 אין חובת מזונות הכרחיים על הוריהם, והחיוב הינו מדין צדקה בלבד।

החיוב ההלכתי במזונות אינו מסתיים בגיל 18. החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים.

בגיל 18, מפסיקים הילדים להיות קטינים, ותביעת מזונות מוגשת אז מטעמם, ומשולמת להם ישירות. פסיקה של ביהמ"ש העליון קובעת שגובה המזונות כל עוד הילדים בצבא היא שליש מגובה המזונות הרגילים. בפועל תשלום מזונות בגיל זה הינו נדיר ביותר.

האבחנה בפסיקה

למרות שהחוק במדינת ישראל מחייב את מערכת המשפט האזרחית: בתי המשפט לענייני משפחה, בתי המשפט המחוזיים, ובית המשפט העליון, לשפוט על פי ההלכה, נדיר שהאבחנה ההלכתית הזאת מוצאת מקום בפסיקה, אם כי פסק דין מפורסם של כב' השופט י. גייפמן, בביהמ"ש לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז, מבטא הבדלה זו.

הרושם המתקבל הוא שרבים מהשופטים אינם בקיאים באבחנות אלו הן לגבי גיל והן לגבי מזונות הכרחיים לעומת מזונות מדין צדקה, או שאינם רוצים לרדת לעומקן, וקובעים את דמי המזונות באופן שרירותי למדי, ואינם בודקים את הכנסותיה של האם לצורך קביעת המזונות מדין צדקה המוטלים עליה.

גם חוק ההוצאה לפועל אינו מבחין בין מזונות הכרחיים ובין מזונות מדין צדקה. בגלל הערבוב בין החוק האזרחי והדתי, אין לחייב מזונות אפשרות לטעון גם לגבי מרכיב המזונות שמדין צדקה, שאין ביכולתו לשלם ושעליו לספק ראשית את צרכיו.

הגברים בוכים בלילה

מאת: משה גורלי
גלובס - 18/02/2001

בקרוב צפויה הפגנה קטנה שספק אם תלכוד את תשומת לב התקשורת. חברי עמותת "אחוות אבות" תפגין לפני בית משפט לענייני משפחה ברמת-גן. בעמותה חברים כשלושים גברים, מפקיעין בצפון ועד ערד בדרום. גברים שרואים עצמם קורבנות של נשותיהן בהליכי הגירושין, והכול בחסות הצדק שהם מקבלים בבתי משפט למשפחה. טלי ברון הוא הרוח החיה מאחורי ההתארגנות. ברון, בן 44 עובד במחלקת ביקורת פנים של רשות השידור. בנובמבר 1997 "גורש", לדבריו, מביתו על-ידי השופטת איילה זיסקינד מבית המשפט למשפחה בירושלים. "גורשתי ללא דיון בנוכחותי בניגוד לקבוע בחוק", מספר ברון, "פרודתי טענה לאלימות מצידי והשופטת קנתה את זה מבלי לחקור אותה על תצהירה, מבלי לאפשר לי להתגונן כיאות, מבלי להתחשב שאין ולא היו נגדי תלונות קודמות ובלי להתחשב בעובדה שאין לי בכלל עבר פלילי". לבסוף גם זיסקינד לא האמינה לסיפור האלימות, אבל בשביל ברון זה היה מאוחר מדי. בעקבות הסיפור שלו שהתווסף לתלונות של עורכי דין נוספים, הועברה זיסקינד מתפקידה בבית המשפט למשפחה. אבל, הנחמה בהעברה זו אינה מפצה את ברון על העברתו שלו מביתו: "כבר ארבע שנים שאני נאלץ לגור בשכירות במרתף בשטחים. אני חי בלי כסף ומקבל אוכל מעמותות לנזקקים ומגמ"חים. עליתי לבד לארץ ואין לי משפחה. אני משתכר 4300 שקל. מזה 3000 שקל אני משלם מזונות. ולפעמים יותר כי השופטת זיסקינד קבעה שאני צריך לשלם גם הוצאות כנגד קבלות. אז פרודתי מביאה קבלות. למשל, מרופאים פרטיים שמחוץ לביטוח 'מכבי מגן'. היא אפילו הביאה קבלה על 350 שקל מהשכן שתיקן לה את התריס. ה-3000 שאני משלם פלוס שכר הדירה כבר גומרים לי לגמרי את המשכורת." את המקרה הפרטי שלו, מתאר ברון כחלק מבעיה עקרונית אותה הוא מבקש לפתור במסגרת העמותה: "בתחום הזה של גירושין אין חקיקה ואין קריטריונים. יש אוסף אקלקטי ומבולגן של פסקי דין שמאפשרים לכל שופט לפסוק כראות עיניו. אנו המדינה היחידה בעולם שאין בה חוק שקובע מזונות ביחס ליכולתו האמיתית של האדם. בכל מדינה יש טבלה לפי חוק. בניו-יורק למשל אב ואם ביחד משלמים ביחד עבור שלושה ילדים 29 אחוז מסך משכורותיהם. אני לבד משלם 80 אחוז ובגלל שסולקתי מביתי אני משלם גם שכר דירה וביחד זה מאה אחוז מהמשכורת כך שלא נשאר לי כלום בשביל לחיות". ברון וחבריו מרגישים עצמם קורבנות פעמיים: א. בגלל העדר קריטריונים בחוק, הם מחויבים במזונות מופרכים שאין ביכולתם לשלם. ב. בגלל המציאות האלימה בדרך-כלל, מסרבים שופטי משפחה לקחת סיכון וממהרים להשליך מבתיהם גברים גם כהיענות לתלונת שווא סתמית של האישה. אף שופט לא רוצה להתעורר בבוקר עם כותרת בעיתון על גבר שרצח את אשתו "בגלל" החלטה שלו. את המלכוד הזה מבקשים ברון וחבריו לעמותה לשבור. הם מודעים למצבם הנחות. רובם הרוסים כלכלית בגלל המצב שנקלעו אליו. וחוץ מזה, קשה ובלתי פופולארי במדינת ישראל של היום לשווק מצב שבו גברים הם הקורבנות והנשים נמצאים בצד הדורסני של המתרס. אבל מי שמוכן להאזין לטלי ברון, אולי ישתכנע שגם גברים יכולים להיות קורבן לעוול ואפילו בקנה מידה כזה שהורס את חייהם לגמרי.

הקורבנות הנעלמים של האלימות במשפחה

באזור האפור הזה של אמת ושקר נמצאים אבות רבים, שמוצאים עצמם במאסר של ממש או שהם מורחקים מילדיהם בהוראת צווים של בית-משפט, בעקבות תלונה כוזבת על אלימות

מטרופולין - לא אומרת כלום

מאת: גדעון ברוידא

כמו קורבנות העישון המשני, כלומר אלה הנופלים קורבן לאנשים המעשנים בסביבתם, כך גם לאלימות במשפחה יש קורבנות משניים.

מעשי האלימות של גברים כנגד נשים תובעים גם קורבנות כבדים הן  מקרב הגברים-האבות, שאין ידם במעל כלל וכלל, והן מבין הילדים, שמתנתקים מאבות המואשמים לשווא באלימות.

האלימות של גברים בכלל, וזו נגד נשים בפרט, מעוררת בציבור זעם וחרדה עד כדי כך, שאצל רבים קיימת התחושה, שגברים הם יצורים אלימים מטבעם, ולכן יש להיזהר מפניהם באופן עקרוני. עד כדי כך, שיש להחמיר ולקבל כל תלונה נגדם כנכונה.

תפיסה זו פוגעת, על כן, בגברים ישרי-דרך וחושפת אותם לא אחת לאפליה בתחום חיי המשפחה שלהם.

מדי שנה מקבלת המשטרה אינספור תלונות של נשים נגד גברים על  מעשי אלימות, המתרחשים נגדן או נגד הילדים. מרביתן המכרעת של התלונות האלה מסתברות כשקריות ואזי התיקים נסגרים או "מתים" כעבור זמן מה. המצב הזה מלמד על כך, שהמשטרה מצויה במלכוד: מפאת קיומם של מעשי אלימות אמיתיים, אין המשטרה יכולה להתיר לעצמה להתעלם מתלונות של אלימות הנמסרות לה נגד גברים, אפילו אם הן נראות על פניהן מופרכות, כי טעות אחת באבחנה יכולה לעלות בחייהם של נשים או ילדים.

מאידך, אם יוכנסו מיד למאסר כל הגברים שנגדם נמסרת תלונה על אלימות, אמיתית או כוזבת, יהיה הכרח בבנייתם של הרבה בתי-כלא חדשים.

כך נוצר, אפוא, אזור אפור של ענישה ללא-משפט, שאליו מגיעים אבות רבים שהם חפים מכל פשע. באזור האפור הזה של אמת ושקר נמצאים אבות רבים, שמוצאים עצמם במאסר של ממש או שהם מורחקים מילדיהם בהוראת צווים של בית-משפט, בעקבות תלונה כוזבת על אלימות.

אף כי מרבית התיקים נסגרים, כאמור, בסופו של דבר, נוצרת אצל גברים כאלה, בצדק רב, תחושות של עוול, תסכול וכעס. חמור מזה: מאסר של גבר או הרחקתו מילדיו יוצרים נתק פיזי, מיידי ואמיתי מהילדים, נתק שמהווה, לעתים קרובות, תחילתו של תהליך התנתקות עקשני והרסני של הורה מילדיו.

נושא ניתוק אבא מילדיו הוא רציני במיוחד. מצבו של גבר-הורה הוא רע מלכתחילה, מאחר והוא נחות במעמדו: הוא נחשב להורה משני, להורה מסייע, למפרנס. על כן, בשעה שמשפחה מתפרקת, קל מאד להרחיק אותו מילדיו, עד כדי ניתוק מוחלט.

שבק ס - מה שהיה היה (2008)

פיתוי להשתמש בתלונות-שווא על אלימות הוא חזק במיוחד, מאחר ואין כל סנקציות על השימוש הכוזב בהן, ובה בשעה הן אפקטיביות מאד, מאחר וכמעט תמיד הן מצליחות להרחיק אב מילדיו, או לפחות להתחיל תהליך של הרחקה, ולו גם חלקי.

המלכוד שבו נתונים המשטרה ובתי המשפט בנושא האשמות השווא של נשים כנגד גברים הוא מורכב, אך אינו בלתי פתיר. אם תיק נסגר מחוסר הוכחות או מתוך הערכה מקצועית שמדובר בהאשמת-שווא, שנזק בצידה, על הצד המתלונן לדעת שבכך לא תיגמר הפרשה: הצד המתלונן לשווא יהיה חייב על פי דין בבקשת סליחה, בקנס כספי או במאסר של ממש – על פי חומרת הנזק שהוא גורם לקורבן התלונה או לילדיו.

גם המשטרה יכולה לבקש פיצוי כלשהו, בצורה של קנס או שעות עבודה קהילתית, למשל, על בזבוז מיותר של משאביה.

נכונה הטענה שכנגד, שהתניה כזו עלולה למנוע מנשים להתלונן כנגד גברים אלימים. אם כי יש אמת בטענה הזאת, הרי שנראה כי הגיעה נקודת האיזון, שבה נשים קבלו העצמה ותמיכה ניכרות ומספיקות המניעות אותן לקום ולהתלונן נגד אלימות; ואילו עתה יש לעצור את גל ההאשמות הבלתי מוצדקות, שהפכו להיות אפידמיה, מתוך ניצול לרעה של המצב שהיה קיים עד כה, שבו ניתנה העדפה חד-משמעית לכל תלונה של נשים נגד גברים.

אף כי המלחמה באלימות במשפחה חייבת להימשך בכל העוז האפשרי וללא פשרות, יש להתחיל ולהחזיר את האיזון בין האפשרות הבלתי מוגבלת לחשוף גברים לאשמות שווא של אלימות לבין ההגנה על אזרחים תמימים מפני אשמות בלתי מוצדקות, כדי לשמור ולהגן על כבודם ולמנוע מתיחויות ומעשי אלימות, שעלולים להיות תוצאתם הישירה של אשמות שווא כאלה.

דין דין אביב - סודותיי

פניה נרגשת אל הרבנים להצלת נפשות

בימים אלו מתחוללת בארץ מגמה של אינוס הגבר החילוני לעזוב את ביתו, משפחתו וילדיו אשר אהב. ולנטוש את אהוביו מאחוריו ולקום לעזוב את ביתו, כור מחצבתו, מבצרו אשר עמל עליו כל חייו ולחפש לעצמו מקום אחר, בחסות חוקים מיוחדים להגנת האישה שנקראים

"חוקים נגד האלימות במשפחה"

חוקים אלו מאפשרים לעשרות אלפי נשים להגיש תלונה כוזבת במשטרה במטרה לסלק את הגבר מהבית. חוקים חמורים אלו, אינם נתונים לערעור מיידי ולבירור. והם נוקטים בדרך פעולה המאמין רק לאישה מחשש שחס וחלילה, חס ושלום, הפעם הבאה האלימות תהיה יותר גרועה.

וכוון שאסור שתהיה "פעם הבאה" מעדיפים הרשויות לא לקחת אחריות. ומוציאים את הבעל מהבית בצו הרחקה.

ומכאן, הכל תופס תאוצה.

הגבר איננו יכול להגיש ערר מידי ונאלץ לחיות מחוץ לבית בחוסר כל, כאשר רק בגדים עליו. התלונה נרשמת בתיק הגרושים ומשמשת את האם לזרז את הגרושים. שלפי נתונים וסקר שפורסם בעיתון לאישה בכותרת ראשית. למעלה מתשעים אחוזים מהתביעות לגרושים מוגשות ע"י נשים לבתי המשפט למשפחה.

השופטים שמחויבים לחוקים החדשים בדבר "אלימות במשפחה" אינם מעיזים להביט בזכויותיו של הגבר, שהוא וגם האישה סיכמו בכתובתה, שלכולנו היהודים היא חוזה והסכם נשואים.

שם, לא כתוב שהגבר עוזב את הבית ומשאיר לאישה את הילדים, שם לא כתוב שיש לה אופציה לבטל את החוזה מהיום למחר בתואנת שווא.

שם לא כתוב שהוא חייב לשלם מזונות לילדים מעל גובהה משכורתו או יותר מחציה במקרה הממוצע. שם לא כתוב שהיא אוטומטית מקבלת מעמד של "אם-חד-הורית" המזכה אותה להטבות בסדר גודל של למעלה מאלפיים שקלים בלי שהיא תבקש, באופן אוטומטי ועל פי חוקים שהיינו מחילים על "אלמנות" שאיבדו בעלים. ובכך המדינה משווה לאימהות הוריות תקציבים שניתנו לאלמנות של גברים מתים.

אבל אלו הם בני אדם חיים, אין להם בית, אין להם כלום, רבים מתאבדים, קולם לא נשמע מאחר והם חסרי אונים, אין חוק שלא זורק בעל החשוד באלימות במשפחה.

אבל...

במשטרה אומרים שמעל חמישים אחוז מהתלונות על אלימות במשפחה הם כוזבות ולמעלה מחמישים אחוז מהמתלוננות הן שקרניות. שמשתמשות בתלונה כדי לקדם את הגרושים.

למעלה מחמישים אחוזים, זה כמה עשרות אלפים של גברים, שבחסות חוקים שאותם הם לא יודעים, שעליהם הם לא חתמו כשנשאו. שלא מספרים להם כי הסכם הנשואים שנערך, לא שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. והחוק האזרחי מתעלם מעצם קיומם.

מה? הם לא בני אדם?

איך אתם הרבנים ואנשי הדת בארץ הקודש, לא מצילים את כל הנפשות של האומללים, היום הם ישנים במנזר של נוכריים, רק שמה, נותנים להם מיטה, והם נרדפים ע"י חוקים שמחייבים אותם לשלם מזונות מעל ומעבר ליכולת שלהם לכלכל את עצמם.

היום הם בלי בית, בלי משפחה, נעקרו מילדיהם, כואבים ובדיכאון נפשי עמוק, שאיננו מאפשר להם להרים ראש ולזעוק ולקרוא לצדק להראות פניו.

גברים אלו חסרי אונים, עשרות אלפים מהם מתגוררים ברחוב, מאלפים נשללת החירות כמעט מידית והם מוכנסים לבית האסורים על סמך תלונה שקרית.

אנא, לתשומת לבכם
גברים זועקים לעזרה
חלקם רוצים להתאבד
חלק השני מצליח!

רצ"ב

מסמכים רשמיים:

מסמך של משטרת ישראל נכתב ע"י ניצב-משנה ד"ר פיני יחזקאלי
המכללה לביטחון לאומי
מראות משטרה
גיליון 187

אובייקט מיני

להקניט את הגברים

The Black Eyed - Peas My Humps

מאת: י.ל. יוסף

אובייקטיביזציה כמקצוע ודרך חיים במטרה להקניט מהלכת חוקית ברחבי העולם כעיסוק עם עוצמה נשית ויכולת מניפולטיבית לגרום לקנאה ולתחרות בה אין מנצחים.

זאת, בנוסף להתנהלות הנשית המתגרה שבשגרת היום, יש עוד שלל מקצועות נשיים שתכליתם לגרות לגברים את האינסטינקט המיני ולהעלות להם את מפלס החשק כל זאת כמובן...

בלי לשאול את דעתם אם רצונם בכך

אבל שלא כנשים שלאחרונה מגישות לבתי המשפט אוקיאנוסים של תלונות על הטרדה, במגוון רחב של קונוטציות מיניות. הגברים המותקפים ביופי מסחרר מכל עבר, יוצאים מנקודת הנחה שכך אורחות עולם וגם כאשר אונסים אותם לחזות בזיו הניבט, בלבם כבוד והערכה לאישה הסוחרת ביופייה.

והכרה בעובדה, שיופי באשר הוא, זה גם סוג של אומנות.ואולי, כי אין לדכא אומנית צעירה, במיוחד אם היא בתחילת דרכה החטובה.

ולבטח שאין להעליב גברת בוגרת המדיחה באשליית כסותה אפיל הנהדרת

לכן גברים הסכינו לניצולם המחפיר

בהיתר לנשים לעסוק בגלוי בציד העין ולכידת המבט, שמטרתו טמטום חושים מוחלט אולי גם מתוך אמונה פנימית המכירה בשליטה ללא סייג על היצר שתובלה בהמון חוסן נפשי, שאפשר להם להתגבר על הטראומות היום יומיות של תקיפתם ואינוסם לראות-בכוח, לחזות באובייקטים נשיים מיניים המנסים לגרום להם שיכרון תאוות בשרים

התמכרות ליופי ועוצמת הפיתוי

התעסקות נשית אובססיבית בניקור עיניים, כדוגמנות, מסלול מקצועות האופנה, ביגוד והלבשה תחום הקוסמטיקה, תכשיטים ואביזרי אופנה ותחרויות היופי, הצצות בכל שכונה. נועדו כולם לפתות ולשדל.

תפקידם הוא להציג נשים כאובייקט מיני חושפני, התובע תשואות ורייטינג כשכר. ואלו הפכו להליך שגור ולמקצוע שיש עמו כבוד והערכה, כשכל אישה מחקה בשאיפה להיראות במיטבה.

ונשים גם הפנימו לחלוטין והטמיעו בהכרתן את העובדה שבכך הוענקה להן בלעדית רשות הפיתוי. ובידיים שלהן נמצאת היכולת ללבות את האימפולס. ושלהם הנשים הזכות לנטוע תאווה בלב האחר.

גם אם אינו חפץ בכך והוא לא מעוניין. כאן אין צורך לבקש רשות או לקבל הסכמה!

כי בהבנה הפוסט פמיניסטית, גוף של אישה חשוף חלקית אינו נחשב להטרדה מינית והתגרות מינית מכוונת בנפנוף גזרה חטוב כיופי מסחרר, לא נחשבות בעיניהן כאינוס גברים להביט, במטרה לחמוד.

וכך רובן מתהלכות גאון חוצות ישראל, בהשתלחות עגבנית לכל עבר, מספסרות בחמודותיהן בחשקנות יצרית, וזאת מתוך שאיפה לשלוט בלעדית על מפלס התאווה הגברי. שאומר כי המגמה המתגבשת היא לגרות את דעת הגבר למוצר ששמו אישה. ולמכר את המביט לחשוק לכובשה.

אליה וקוץ בה

אך בד בבד, כאשר גבר נתפס בקרס התשוקה... הן שוללות באחת את היכולת לממש את ההבטחה קריא הן מתגרות ללכוד את עינו של הגבר בהבטחה כי חמודות יפי גופן אכן נמצא בטווח זרוע. אבל כשמושיטים את היד, חוטפים סטירה כי אסור לגעת, זה החוק! מותר רק לחמוד ומרחוק.

אנוסים בעל כורחם

בפועל גברים מכל רחבי תבל, אינם יכולים להתנגד למתקפת המחץ השוצפת ולריאקציה הטבעית של ההורמונים ופרט לחרדים, עטלפים ועיוורים, רוב הגברים נאלץ להיאנס בכל יום...

לצפות בנשים מפתות המביטות עליהם מכל פינה אפשרית של החיים כי מכל ערוץ אפשרי, מכל מגזין שוצף, ניבט לו ציץ, רגליים, או ישבן מתחצף.

הכפייה

לאן שגבר ילך, אנה יפנה - ופני אשת פיתוי עומדים מולו כופים עליו את יופייה, חינה, תכשיטיה ומידותיה הנאות... במטרה להדיח אותו לרכוש ולקנות, בכסף מזומן או באשראי לשנים ארוכות.

מאז ימי רחב

השליטה הבלעדית של הנשים במלאכת הפיתוי, היא מקדמת דנא, אבל לאחרונה היא מחטיאה את יעודה ומדיחה במכוון לכזב... המשקר את הבינה שהרי עם פרוץ עידן הפוסט החלו הבולדוזריות פמיניסטיות להציג את הגברים כחרמנים שאינם עומדים בפיתוי, כאלו שיצרם אילץ אותם כך סתם...

ולפתע יש מאין...

הגברים מחליפים עורם וכופים על נשים תאוותנות של חזירים.

התוצאות לא מאחרות להגיע

האלימות במשפחה גוברת האלימות נגד נשים עברה את הרף ממנו מתעלמים פמיניסטיות דוחפות לחוקק חוקים המגבילים את הגברים ותוחמים אותם עם הבהמות שאותם מכנים סוטים. וככל שהחוקים מחמירים, מפלס האלימות רק מרקיע שחקים. בכל יום אישה נאנסת בכוח. בכל יום אישה מוכה עז זוב דם. ואפילו נהרגת מפאת כבודם.

תוצאות פיתוי ייתר

אבל... אף פעם! אף לא פעם אחת לא נשמע קולן של הביצ'יות הפמיניסטיות אומרות לאחיותיהן להניח ולאפסן את תותח הפיתוי, שאולי הוא זה הגורם לגבר לאבד את הכבוד העצמי שלו ולהתנהג כמנוול ירוי.

גם אתה ברוטוס

אפילו הפמיניסטיות המתונות, מסרבות להכיר בתוצאות הגירוי ולהניח את נשק השידול, כתנאי ראשוני להפסקת התעמולה המדיחה גברים לאבד את שפיותם על מזבח התאווה. ולא רק זאת, אלא שכולן טוענות בעקביות כי פיתוי הוא הליך חוקי.

ועל הגברים מוטלת אחריות לכבוש את היצר. לא משנה אם הם פותו במקסם שווא, כצאן ועדר, או ריבון שלהבת ושרביט כישוף, צווה על חידוד להצדיע זקוף.

The Pussycat Dolls - Buttons

ולהלן מבית מדרשן, צרור המלצות לגברים וחוות דעת להודיע:

מחובתם לנטרל את החוש שהותקף, באינוס כוח של שכנוע רב, להתגבר מעשה פלאים, רצוי מקלחת קרה ומים זורמים להתמודד עם הסבל באיפוק בריטי משמים. לעצום עיניים בכאילו לא רואים.

ואוחצ'ות מהדרות עם רשויות של ערים, מזמינות בשריקה להתחיל להפנים שהיפוך לוליינים זה בריא גם טעים. ובגנים עצמאיים של סאונות שרים, דרור יקרא לגילוחי ישבנים.

כך לנשים הזכות להבעיר ללבות ולהצית את אש התשוקה, ללא התנגדות או תסמיני מצוקה לבנות חווה נשאר באמתחת, עוצמה לנצל חולשה, בהליך של פיתוי מהתחת. לאנוס גברים, בתופת תשוקתם לחמוד, אבל חלילה להעז לקחת.

רצחת וגם ירשת

והן תזעקנה חמס כאשר גבר חסר בינה יאכוף בכוח זרועו את רצונו כשהוא מסומם מהתנייתו להערצת גופה של אישה כאובייקט מושא תשוקה. ועדיין... נשים מתעקשות להמשיך ולתפוס בעלות בלעדית על מלאכת הפיתוי הן אינן חוששות או מודעות כי כאשר משליכים מלכודת רשת בים רחב ידיים, עלולים ללכוד גם כרישים ולאלו יש שיניים.

ולא ניתן לעצור באחת את תעשיית הפיתוי שבה שותפים גברים לצד נשים זו מערכת משומנת להפליא של תעשיות ותעשיינים החובקים עולם במטרה לפתות אותנו לרכוש בכסף। על מנת להרוויח הון.

סרסרות פדופילית חוקית

ניקח לדוגמא את ענף תחרויות היופי, שהוא אובייקטיביזציה של גוף האישה והצגתו לעין כל, בטקס שרובו ככולו נחשב לפולחן ומטרתו היחידה היא סגידה ליופי נשי והערצה של גוף אישה חטוב.

לא רק זאת, אלא שבתחרויות היופי הללו נקבעים הסטנדרטים המחמירים כיצד צריך ליופי נשי להראות, שעל פיו יישק דבר। כתוצאה מכך נערות בעולם מחקות את המוצר המוגמר שבדרך כלל הוא רזה, שדוף ופניו האנורקטיות מועדות לקריירה נפלאה כקולב באחד מסוכנויות השיווק החובקות עולם.

כי עם הזכייה בתואר הנכסף מושא תשוקתן של רבות כולל סגניות. יגיעו גם סרסורי האמרגנות ויחתימו את המושלמת מכל, על חוזה עבודה בה היא נערה/אובייקט תידרש להציע מרכולתה בגופה המושלם קבל כל עם.

וכך לאחר שהדוגמנית הפוטנציאלית עברה לידי האמרגן שלה, הוא יכול לשווק אותה לכל דכפין כסחורה העוברת לסוחר ולקבל בתמורה כסף, הרבה כסף שהוא יחלוק עם האובייקט שמשמש על תקן גוף נערי להשכרה וגם למכירה.

חוה אלברטשטיין - את חירתי

אובייקטיביזציה גלויה

כל הפעילות הזו היא חוקית למהדרין ורובה של אוכלוסיית הצעירות ברחבי העולם שואפת, הן בגלוי והן בסתרי לבבן להיות מפורסמת כאובייקט הנ"ל לנקר את עיניים בגזרה מושלמת. ללכת בעירום סמוי, ובבגדים שיותר מאשר הם מכסים, הם ממש מגלים!

וזה נחשב לקנטור! שהרי כל מה שמוצג לנו זה גוף כאובייקט בכך מגרים ומחנכים לא רק את הגברים, אלא את ציבור הילדות לשאוף ולהשתוקק להיות דומה כך נוטעים בהן את הערגה ולהפוך לאובייקט במסחור ישיר של גופן.

כתוצאה נלוות, נשים בוגרות נאנסות בכוחה של ההשאה לערוך דיאטה כל החיים, לקנות איפור שעולה הון ואלפים לערוך מגוון של ניתוחים פלסטיים על מנת להשיל עודפים או להוסיף נתחים שנדמה כי חסרים.

וזו התגרות מכוונת בכל בני האנוש, המשדרת מסר אחד של שיסוי הדעת ופיתוי מכוון לומר: אני האובייקט מושלם। עשו כמוני זה מנהג בני אדם!

מסחר בנשים קטינות

בנוסף לגניבת הדעת המתבצעת בגלוי, מטרה נוספת יש להצגת קרקס זו, המופע שבו מתהלכות עירומות למחצה פרגיות צעירות וחטובות בכלוב מזהב האירוע המתוקשר מדלת אל דלת, המלווה בתרועות חצוצרה ובאורות זרקורים מסמאים, נועד כדי לגייס עוד פרגיות לפעוטון הפדופילי הסוחר, מוכר ומסרסר בינוקות רכות בשנים, ילדות קטנות שאת זהותן תוקפים באשליה שהגוף שלהן יכול לשמש מכרה של יהלומים וזאת מבלי לומר להן שתהילתן קצרת ימים, כנעורים עצמם.

הן תנצנצנה כגחליליות לאור מדורת הליל ובעלות השחר תעלמנה באין.

פועל יוצא, הן נאנסות לשמש דוגמניות כלי שרת בידי בעלי ההון. בבגרותן הן כבר מכורות לתכשירי הקוסמטיקה, לבגדי היוקרה ולניתוחים פלסטיים שיתנו להן את אשליית מתיחת עור, כי הן עדיין צעירות. ואין בחינם אלא בתמורה לכסף מזומן או לאשראי מדויק במכוון.

Rihanna - Umbrella

פירושים לחוק ההטרדה המינית

למשל, בוס הנוהג לספר בדיחות על נשים פולניות ומרוקניות למזכירותיו כדי להשרות רוח טובה על סביבתו, וכוונתו היא זו בלבד, עונה על הגדרות החוק למניעת הטרדה מינית. לא יעזור לו לאותו בוס גם הטיעון כי הוא כבר עשר שנים מספר את אותן בדיחות ואינו יודע אפילו מה צבע עיניהן של מזכירותיו. סקטור החייב לנקוט "צעדי זהירות" הוא חובבי האמנות למיניהם. הללו עלולים למצוא עצמם בבית המשפט כשהם מתגוננים מפני האשמה על הטרדה מינית בשל תמונה התלויה מעל לראשה של מזכירתם ובה מצוירת נערה של אמן מפורסם כלשהו כשרגליה המבצבצות מחצאית מיני והן מסוכלות באופן העלול לעורר דמיונות בעיני המסתכל. החוק להטרדה מינית מגדיר תמונה פורנוגראפית כ"סביבה מטרידה" וכידוע פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. אותו בוס שקנה את "המציאה" באיזה מכירת גרז' ושכח לגמרי מקיומה כשתלה אותה במשרד, יצטרך להתייצב בבית המשפט ולגונן על עצמו מפני תדמית של אותו "אשמאי מגעיל", ואף ייתכן שיפסיד במשפטו שכן אותה תמונה עונה בהחלט על הגדרת החוק של סביבת עבודה מטרידה. אציין, כי אני מתנגדת בחריפות להטרדה מינית. כאישה אינני מעוניינת שגבר כלשהו יגע בי שלא מרצוני, ידבר אלי בשפה המעידה על כוונות מיניות, או ייצור אווירת מתח מיני סביבי. אני בעד סביבת עבודה עניינית לחלוטין והיותי בעלת ג'נדר כלשהו אינה רלוונטית כלל לעניין העסקתי וקידומי. זוהי דעתי האישית. עם זאת, נראה שהמחוקק שניסח את החוק וביקש להערכתי ליצור חברה נקייה מהטרדות מיניות, פעל גם ליצירתו של מעמד חדש: גברים מוטרדים. גברים שעל לא עוול בכפם מבלים תקופה ממושכת בחייהם בניסיון להוכיח כי הם לא "הטרידו" תוך שהם מוקעים על עמוד הקלון. עוד בטרם הורשעו הם מאבדים את שמם הטוב, את פרנסתם לעתים בגלל השעיה ובשל הצורך לצאת למאבק משפטי יקר. סביבתם מתרחקת מהם, בני משפחתם סובלים מגינוי חברתי ובעיות כלכליות. אם היה התהליך מתרחש אחרי שאותו גבר נשפט והורשע גם אז בני משפחתו של "המטריד" אינם צריכים לשאת את תוצאות מעשיו שמהם הם סובלים יותר מכולם, אבל מדוע על גבר זה "לרצות את עונשו" ו"לשלם את חובו לחברה" עוד בטרם הורשע כלל? עוד בטרם הוכח כי ביצע דבר מה! האופן שבו נוטלות התקשורת והחברה הכללית את שרביט השיפוט בידיהן ושופטות בשיטת הלינץ' הציבורי גברים החשודים בהטרדה מינית, אינו שונה בהרבה מהדרך שבה מתנהלת מערכת "בתי דין שדה" של הרשות הפלשתינית בה המשפט נערך בזריזות משום שלמעשה החשוד כבר "מת" ורק צריך לערוך הצגה פורמאלית של הליך משפטי. ניסוחו של החוק הותיר ערפיליות ופירוש הדבר כי כשאדם מגיע אל בית המשפט בעקבות הגשת כתב אישום ומתייצב מול מצב שבו "המילה שלה מול המילה שלו", פעמים רבות מעדיף בית המשפט את גרסת המתלוננת על פני זו של החשוד ללא שום בסיס חוץ מ"תחושת בטן". נראה לי כי לנוכח ריבוי המקרים של תלונות על הטרדה מינית יש לברר האם החברה שלנו הפכה באמת ל"מוכת מין" שבה מוטל על כל אם יהודיה להרחיק את בנותיה הרחק, הרחק מכל גבר בהיותו "מטריד" סדרתי "BUILT IN", או שמא עם ניסוחו הרשלני והמגמתי של החוק נפתחה אפשרות גם "להטריד גברים" באמצעות כלי משפטי לא משוכלל המאפשר חוסר הגינות משפטית וגם חוסר צדק. עו"ד אלון לוין, ועו"ד הילית ינאי מההסתדרות הכללית החדשה, כתבו בזמנו
חוות דעת שפורסמה באתר YNET ובה העלו הסתייגויות על החוק। הם כתבו: "אנו סבורים, כי ההטרדה, כהגדרתה בחוק, בגווניה הפחות קיצוניים, הינה רחבה מדי ויש לצמצמה ולהעמידה במבחן איכותי। כך יש לתת פרשנות מצמצת למושגים "הצעה בעלת אופי מיני" ו"התייחסות המתמקדת במיניות" ולקבוע, כי רק הטרדה העולה כדי פגיעה בעקרונות החוקתיים (למשל: כבוד וחירות האדם, הזכות לפרטיות ושוויון בין המינים) האמורים לעיל תהא אסורה על-פי החוק, וזאת על מנת שהחוק יהיה בגדר "גזירה ।שהציבור יכול לעמוד בה"। הם מדגימים את כוונתם בפירוט התנהגויות אותן מפרש החוק כחלק מהטרדה מינית। "במקרה הקלאסי מכוונת ההטרדה להשיג טובת הנאה מינית. אפשר, שמטרת ההטרדה תהא להקניט עובד על מנת, למשל, שיימאס במקום העבודה ויפרוש ממנו. ההטרדה יכולה להיות אישית ויכולה להיות סביבתית, היינו כזו שאינה מכוונת כלפי אדם מסוים אלא מתבטאת ביצירת אווירה עוינת המפריעה לתפקוד התקין במקום העבודה. תליית תמונות .פורנוגראפיות במקום העבודה היא דוגמא לכך". אני סבורה שהגיעה העת שמשפטנים ועורכי דין ישמיעו את קולם באשר לניסוחו של החוק והציבור ידרוש כי התקשורת תפסיק "לרקוד על דמם" של חשודים בדרכה להשגת הרייטינג הדרוש לה כחמצן. יש צורך היום ליצור תנועה הדורשת כי כפי שזכותן של נשים לסביבת עבודה לא מטרידה ומאיימת כך זכותם של גברים לא להיות קורבנות של הטרדה ואיום. לסיום אחזור לאותו זוג שנותר עם בשורת הבעל לאשתו באותו בוקר גורלי פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו כיצד היה מגיב בן-זוגי במצבי משבר? האם היה ניצב לצידי ותומך בי בשעת צרה? עד כמה איתנה הזוגיות שלנו? האם באמת הוא בן-זוגי. לדידי הייתה זו שעת כושר נדירה באיכותה להושיט יד אמיתית לבן- זוגי, לתמוך, להוכיח נאמנות ואהבה. כן, כך ללא תנאי. גם בשעה שחפותו של בעלי עוד לא יצאה לאור ונקווה שהיא תצא לאור הרי שאנו בחרנו להותיר את המאבק מחוץ לדלתות הבית ולפסוע בנתיב המאמץ להפוך את חיינו לרעים (ידידים) אהובים.

@כול הזכויות שמורות למחברת האנונימית.

הטרדה מינית

אני עובד בחברת קייטרינג, אני בעצם עובד בה, אבל היא גם שלי ובבעלותי. מטבע הדברים, אני גם ה"בוס" לצורך העניין. ויש לי צוות של כ35 בנות, חלקן רקדניות, יש העובדות על בר המשקאות, רבות הן מגישות משקאות, קצתן מארחות.

ויש עוד הרבה תפקידים שאותן הבנות מאיישות. עימי נמצאים האבא שלי שכבר זקן, ונדיר שהוא מגיע. ואחי הצעיר שאותו אני חונך להחליף את התפקיד שלי.

זהו זה, שלושה גברים אנחנו יחד עם צוות של 35 נערות שרובן יפות ומדהימות. והן מבצעות למעשה את כל העבודה הקשה. כשאנחנו גורפים את המזומנים על ניהול ההצגה. ועל כל השאר הכרוך במסיבות בסדר גודל של מאות רבות של מוזמנים.

העסקה היא כזו: מאחר ומדובר במסיבות של העשירון העליון, הבנות כולן מרוויחות על פי "טיפ" שנותן האורח לבחורה, שיכול בקלות להסתכם בלמעלה מאלף שקלים לערב אחד. הממוצע שנמדד על פי ההצהרות של הבנות כמובן, בלי להיכנס להן לכיס ולבדוק.

הממוצע לאירוע עמד על 1500 שקלים בטיפים שהבנות היו אוספות במהלך אירוע אחד. אנחנו, את הכסף כבר גבינו מראש מבעלי המסיבה. והסידור עם הבנות הוא שאין אנו מוציאים להן משכורות.

ויוצא שהן למעשה לא עובדות אצלנו, אלא שהן עצמאיות ואת החשבון הן לבד עושות. כי סידור העבודה איננו מאפשר להן לעבוד ביותר מ 4 אירועים בשבוע, כוון שיש יותר מדיי בנות שחפצות במשרה.

לכן יש אחראית לסידור העבודה, שמארגנת את הבנות בימים  מסוימים, ובשעות המתאימות, ככה היא מתאמת בין הבנות לימי המסיבות. ולה אנחנו משלמים בעין יפה. גם היא יוצאת מאירוע אחד, עם יותר מאלפיים שקלים. תלוי בכמות האנשים שהגיעו ונהנו מהאירוע.

עכשיו, את זה העלה האח שלי לראשונה, לפני כחצי שנה, הוא אמר לי, שהמון בנות, "מתחילות" איתו בלי הרבה חשבון. מציעות לו את עצמן, מתחנפות אליו, ומה שהרגיז אותו הכי הרבה, היה שהן לא עושות את זה בצנעה.

כי בדי הרבה מקרים, הן מחליפות בגדים דווקא מולו. בדיוק כאשר הוא מופיע. דווקא אז הן פושטות את הבגד, או יוצרות מצב שהוא יראה אותן לא לבושות, הכוונה, זה שהן לא עושות זאת ביחד, כאילו בטבעיות כזו. אלא שיש לנו תמיד חדר הלבשה עבורן.

וזה שלעיתים רבות הבנות, זו או אחרת, בוחרת להתפשט דווקא במשרד. או שיש מקרים רבים שהן "קופצות" לרגע למשרד להראות לו את ה"שעון החדש" או כל סיבה אחרת. והן מגיעות אליו, בלבוש של המופע, שזה גם ככה קצת נועז.

אליו הן באות נועזות יותר, עד כדי מגע של קרבה. כמו "תריח בבקשה את הבושם שקניתי" זה עלה לי 500 שקל במבצע, קניתי 2 במחיר אחד" והקרבה הזו, המעמד הזה, האינטימיות הזו שהנערות  הללו כופות על אחי, שמפאת היותו צעיר, רק בן 26 קשה לו מהמראה.

במיוחד שהוא כעת נורא מאוהב בנערת חלומותיו. זאת שהוא מכיר כבר שנים. אז אולי מי מכם יכול להציע לי אין אפשר להתנגד לעצם הנוכחות הדומיננטית של הבחורה כאשר היא יפה להפליא, ולבושה במינימום, שלפעמים ולעיתים יותר ויותר קרובות, אנשים מתפתים, כי מול יופי שכזה הוא מסביר לי. אני עלול לבגוד באהובה שלי.

מול פיתוי שכזה, אני פוחד למעוד...

והשאלה האחרונה הנשאלת מכל הרשום מעלה: האם זו לא נקראת  הטרדה מינית, או אחרת אני אשאל עצם ההצגה שעורכות הבנות לכבוד האח שלי

זה לכשעצמו, מהווה הטרדה מינית כי ככה בדיוק אמר לי האח שלי. והוא שואל לעצתי.

ואני שואל אתכם כולכם:

מסע הסתה נגד גברים

למשל מצהירים באתר האינטרנט של נעמ"ת שיותר מ -50% מהגברים היו אונסים אילו היו בטוחים שלא יתפסו אותם

Carmina Burana - O Fortuna

מאת: גדעון ברויידא

מה שהחל בשנות השבעים המאוחרות כקמפיין שמטרתו להעלות על סדר היום הציבורי את נושא האלימות במשפחה - ובתוכו את הבעיה הכאובה של אלימות נגד נשים - הפך למסע הסתה שלוח רסן של ארגוני הנשים והפמיניסטיות בארץ נגד גברים באשר הם.

 

תוך שהוא מתמקד בנושא האלימות של גברים נגד נשים ודוחק אל מתחת לשולחן את תופעת האלימות של נשים כנגד ילדים אשר על פי הדו"ח של המועצה לשלום הילד מהווה את רוב מקרי האלימות כנגד ילדים.

וכן את אלימות הנשים כלפי בן זוגן אשר מגיעה לעשרים וחמישה האחוזים מהמקרים המדווחים למשטרה

מסע ההסתה שלוח הרסן של ארגוני הנשים כנגד גברים אינו בוחל ביצירת פקטואידים כך למשל מצהירים באתר האינטרנט של נעמ"ת ש"יותר מחמישים אחוז מהגברים היו אונסים אילו היו בטוחים שלא יתפסו אותם".

 

ורונית לב ארי האחראית על המקלטים של נעמ"ת לנשים מוכות הצהירה לא מזמן באחת מוועדות הכנסת שאין כזה דבר אלימות במשפחה אלא רק אלימות של גברים נגד נשים.

 

ורות רזניק מעמותת ל.א. לחימה באלימות נגד נשים מצהירה ש"בסוף המאה ה- 19 חוקק חוק הידוע כחוק האגודל, הקובע בנדיבות מסוימת כי לגבר אסור להכות את אשתו במקל שעוביו יותר מעובי אגודלו…" דבר שלא היה ולא נברא.

 

אך הפקטואיד האבסורדי ביותר הוא ההסכמה הקולקטיבית בין הארגונים הללו על כך ש- 200.000 נשים בישראל חשופות לאלימות מצד בן זוגן וזאת למרות שמעולם לא נערך בישראל סקר מקיף כלשהו שיאשר את המספר הזה

Enigma - Sadeness

אך יצירת פקטואידים אינה מספקת את אותם ארגונים המנסים בכל כוחם להרחיב את ההגדרה של אלימות כלפי נשים על ידי השרשת החיבור בין צורות התנהגות המאפיינות גם גברים וגם נשים במערכות יחסים לגברים בלבד ופירושן כאלימות נגד נשים.

 

כך למשל קובעים בנעמ"ת שאם "הוא משאיר לך מכתבי אהבה בתא הדואר למרות שסירבת להיפגש איתו" או שאם הוא מתקשר אינספור פעמים ביום סימן שאת בסכנה.

 

את אותן אין ספור נשים שרואות בהתנהגויות מסוג זה חיזור מתארים שם כנשים שמדחיקות את המציאות ואת העובדה שאין ספור נשים נוהגות כך בעצמן כלפי בן זוגן לא מזכירים שם בכלל, משום מה.

תוצאותיו של מסע ההסתה הזה, מעבר לעיוות המציאות שבה הרוב המכריע של הגברים אינו נוהג אלימות כלפי בנות זוגם, הן הרסניות.

מסע ההסתה הצליח להשריש במוחותיהם של אנשי משטרה, עובדים סוציאליים ושופטים את ה"תובנה" שגברים הם גזע אלים מיסודו ולהתחיל לשפוט גברים על סמך מילתה של אישה ולא על סמך בירור העובדות.

 

כתוצאה מכך אלפי אבות חפים מפשע הנמצאים בהליכי גירושין מוכנסים מידי שנה למעצר על סמך תלונות שווא על אלימות שמוגשות על ידי נשותיהם במשטרה כחלק מאסטרטגית הגירושין שלהן.

 

ברוב המכריע של המקרים תיקים אלו נסגרים או פשוט מתים עם הזמן אך לא לפני שאותם אבות נזרקו מבתיהם, נותקו מילדיהם ולעיתים אף הפסידו את מקום עבודתם, פרנסתם, ומשלא יכלו כתוצאה מכך לשלם את דמי המזונות – הושלכו לכלא.

 

מסע ההסתה הצליח לדחוק את נושא אלימות הנשים כלפי ילדים לקרן זווית וכך יוצא שעשרות ואולי מאות אלפי ילדים בישראל ממשיכים לחיות בצל אמם האלימה – ואין מושיע, לא רק שאין מושיע, כתוצאה מהדחקת הנושא נשים אלימות אינן מטופלות מה שמבטיח את המשך התפתחות התופעה באין מפריע.

מטרתו של מסע ההסברה "הקורבנות הנעלמים של האלימות במשפחה" אינה –בשום צורה שהיא- להפחית מחומרתה של תופעת האלימות כלפי נשים.

 

אלא הבאת המציאות כפי שהיא וללא עיוותים לתודעתם של חברי כנסת, אנשי משטרה, שופטים ולהצליח להביא לכך שתופעת אלימות הנשים כלפי ילדים וגברים תזכה להכרה רחבה ויופעלו בישראל תוכניות שיקום לנשים אלימות.

 

גברים שהואשמו לשווא באלימות יזכו לזיכוי מלא ומהיר מחד, ונשים שהגישו תלונות שווא על אלימות יועמדו לדין מאידך.

Enigma - Light of Your Smile