פמיניזם - כת של גזע אחד

הגבר, אחרי הכול, תמיד אשם הוא אשם מפני שהוא גבר. לפחות בעיני הנשים המנהלות את השיח הפמיניסטי בתקשורת הפופולארית.

Madonna - Papa Don't Preach

כל הזכויות שמורות למחבר 6.7.2001

אני עומד להיות האיש השנוא ביותר בארץ הקביעה הזו היא חד- משמעית. אני עומד להיות האיש שראש החץ העיתונאי יסמן כמטרה הבאה להינעץ בה. לא שאני אמור ליהנות מזה, אבל אני מכיר את העובדות. ככה זה עובד כאן. אני גבר, אני לא "מאותגר פיננסית" (ככה קוראים לעני בימינו), אני אקדמאי, שפוי בדרך כלל, אדם שעשה שלוש שנים של שירות חובה, משלם מסים ומשכנתא, בקיצור אדם סביר לכל הדעות.

הבעיה האחת והיחידה היא שאני טוען שהפמיניזם יצא מדעתו. שחוקי ההטרדה המינית – הכתובים והבלתי-כתובים - הפכו את היחסים בין המינים לבלתי אפשריים. לא שעיתונאית כלשהי (וגם חלק גדול מהזכרים שבמקצוע) תקנה את התיזה הזו, אבל נמאס לי. הגבר, אחרי הכול, תמיד אשם הוא אשם מפני שהוא גבר. לפחות בעיני הנשים המנהלות את השיח הפמיניסטי בתקשורת הפופולארית.

הוא גבר, כלומר חזק, ולכן הוא בהכרח כופה עצמו על אישה, שהיא החלשה במשוואה הלא-מאוזנת הזו. היצרים שלו הם בלתי-מרוסנים, ללא שום השוואה בכלל עם שלוותה ואיפוקה שלה. הוא הכופה, היא הנכפית, הוא החודר, היא הנחדרת. זה פשוט בילט-אין בגבריותו, בפיסיולוגיה שלו, בטסטוסטרון המבעבע בו, בכל ישותו הזכרית. עובדתית, זה מה שקורה. בואו ניקח תרחיש אפשרי.

חיילת צעירה מגישה תלונה נגד מפקדה, קצין בקבע. היא טוענת ש"הטריד אותה מינית". בואו נזכור שאנו דנים כאן במקרי הטרדה, לא באונס. כלומר במקרים שברובם הם מילוליים, המובהקות שלהם פחותה והם אפופים ערפל של פרשנויות שנויות במחלוקת ושל פעולות שניתן להבינן באופנים סותרים, ספק בדיחה, ספק פלרטוט. נחזור, אם כן, לחיילת.

היא מתלוננת בפני סמכות גבוהה יותר מזו של הקצין. אותו בעל סמכות, שאינו מעוניין להיצרב ולהיכוות מתפוח האדמה הלוהט שהונח בכפות ידיו, מעביר אותו לדרג גבוה יותר. ההוא מחליט על בירור ואלי גם על משפט. תוצאת ההליך השיפוטי או המעין-שיפוטי אינה מספקת את החיילת ומקורביה. הם חשים שנעשה לה כאן עוול משווע, אי-צדק שאין לו כפרה אלא ראשו של המטריד. בשלב מסוים מדליף מישהו מקורבי החיילת? אויביו של הקצין? את הנושא לתקשורת.

הידיעה מובאת בהבלטה ביומן הבוקר של קול ישראל. בטוק שואוז הרדיופוניים יראיינו עיתונאיות נחשבות את הורי המתלוננת, שיסבירו כי ביתם התמימה לא הייתה מעלה על דעתה להמציא סיפור שכזה. נציג מטעם דובר צה"ל יישאל בטון מאשים מדוע, כפי שמאשימים מקורבי החיילת, מטייח הצבא את הפרשה ואינו מעניש את המטריד. הנציג, קרוע בין הצורך לצאת מהראיון הזה נאור וצודק לבין מחויבותו לתמוך בעמדת הצבא כפי שבאה לידי ביטוי בהליכי הבירור והשיפוט, ממלמל משהו ומתפלל שכל זה ייגמר כבר ושירדו לו מהזנב.

ב"ערב חדש" או בחמש עם... תעשה מגישה רהוטה ושוצפת פולו-אפ על האייטם, תזכיר את פרשת יצחק מרדכי וניר גלילי ואולי גם אחרים כדוגמה קלאסית לניצול לרעה של סמכויות פיקוד כלפי חיילת צעירה ומפוחדת. בטון מאשים וקובלני היא תטיח בנציג צה"ל האומלל משהו שהוא יותר נאום סנגוריה מאשר שאלה עיתונאית, המצביע על ההכרח שהחיילת היא אומרת האמת בפרשה תסביר לי בבקשה, מדוע שחיילת בת תשע עשרה תיכנס סתם כך למאבק חסר סיכוי נגד הממסד הצבאי כולו, שיכול לאסור עליה לספר בעצמה את גרסתה באמצעי התקשורת? הרי ברור שהיא לא הייתה נכנסת לקרב אבוד מראש שכזה אם לא הייתה משוכנעת בצדקתה...מה יש לה להרוויח מזה בכלל? ששמה יוכפש?? שיקראו לה זונה?!?.

עיתוני המחר, צהובים ודביקים, יעסקו בכך בכותרות שמנות בעמודים ארבע וחמש, מייד אחרי המו"מ המדיני והאינתיפאדה. כתבת צבע תימרח על דאבל-ספרד כפולה בשפת המדיה במוסף. פרצופו אטום ההבעה של החשוד יתנוסס לתפארה, כדי שידעו כולם מיהו הקצין המגעיל שהעז לבצע את זממו בנערה התמימה. מנהלת מעון לנפגעות תקיפה מינית תביא נתונים מזעזעים על התגברות הנהירה של נשים מותקפות אל המוסד שבו היא עובדת.

פסיכולוג יסביר בנימה מלומדת ש"ההשלכות הפוסט-טראומטיות של אירוע קשה כל כך ילוו את הנערה במשך שנים ארוכות" וימליץ למשפחתה ולחבריה לתת לה כתף חמה ואוהדת ולא לשאול אותה נון-סטופ על מה שקרה שם. מאמר המערכת של העיתון הנפוץ יקרא לשנות את חוקי המשחק ... בצה"ל ולקבוע נורמות ענישה מחמירות לקצינים מסוגו של המטריד הלו, רגע אחד! מישהו זוכר שיכול להיות – רק יכול להיות - שהקצין אינו אשם? שהחיילת היא הטועה? מישהו... בכלל מביא את זה בחשבון?!? לנשים יש זכות כמעט טבעית לטעון שהן מופלות לרעה על ידי גברים.

Madonna - Papa Don't Preach

אינני סבור שמישהו יכול להתווכח עם נכונותה הכללית של האמירה הזו. סביר גם להניח כי רוב מקרי האונס (שהרי זוהי הדוגמה הקלאסית שמביאות נשים כשהן מתלוננות על הטרדות וקיפוח על ידי המין החזק) מבוצעים על ידי גברים ובנשים. ככה זה בנוי. לא שאין לזה יוצאים מן הכלל. יש, ואפילו לא מעט אבל לא זה העניין. אני גם לא מתווכח על העובדה שמי שהוכח שפגע מינית באישה חייב לחטוף. חייב, ועוד איך. אני תומך בהחרפה דרמטית של הענישה על פשעי מין. שיתנו להם עונשי מאסר כבדים, מצדי שידפקו להם גם עבודת פרך, שיעכבו .להם את השיקום ושיסרסו אותם אם צריך גם זה בסדר.

אבל חייבים לסמן את הגבול שתוחם את נושא ההטרדה המינית. שוב, לא הפשע הפיסי אלא ההטרדה המילולית. יש גבול. הנכונות לתת אמון אוטומטי בכל חבילה אינפורמטיבית שעליה "תווית "האישה שנפלה קורבן לגבר היא יותר מאשר בעייתית. אני יודע שזה נשמע לא טוב לאוזניים המורכבות על גוף נשי, אבל אני מצטער מאוד। גברים, כמו נשים, כמו לבנים או שחורים, כמו הולנדים ואמריקאים, הם לפעמים טובים ולפעמים רעים. לפעמים יפים ולפעמים .מכוערים, לפעמים נדיבי לב ולפעמים קמוצי יד. לפעמים מטרידים ולפעמים – הפתעה, הפתעה – ממש לא!

בשנים האחרונות מתמודדת בקביעות לבחירות בכנסת רשימה הקוראת לעצמה בפשטות מפלגת נשים אני מניח שמדובר בחלק מאותן נשים שזועקות חמס נגד מפלגות מסוימות אחרות שמגבילות את הזכות לחברות בהן ולייצוגן לגברים בלבד, אבל נניח לנקודה הזו. במערכת הבחירות האחרונה לכנסת הוקרן מטעמה סרטון בחירות מזעזע. הראתה בו אישה צעירה, נאה למדי, המנסה בסך הכול לצאת למשימה הבלתי נמנעת של הליכה ברחוב. חוויות האימים שהיא עוברת בדרך כוללות שריקות התפעלות, הצעות מגונות, שליחות ידיים, קללות ופעולות נוספות המעידות על המידות התרומיות שמנהיגות המפלגה הזו מייחסות למין הגברי.

כל הסרטון מובא בסלואו מושן, כדי שלא נפספס בשום צורה את הבעתה המתכרכמת של המוטרדת/מותקפת הצעירה ונבין בדיוק מה קורה כאן. בדקתי את העניין עם מדגם לא-מייצג של נשים שאני מכיר. התברר לי שנשים, הגם שהן קורבנות של אלימות גברית לעתים מזומנות, לא ממש מבינות על מה מדובר כאן. להפך. הן דווקא הולכות ברחוב בביטחון יחסי. נכון, לעתים שורקים אליהן וזה מעצבן אותן. לעתים, אגב, לא. זה אפילו יכול להחמיא להן.

מפלגת הנשים בחרה להציג את ניסיונה היומיומי של אישה טיפוסית כאן כחוויה מעוררת רחמים. לא שאיפה להשגת שוויון לנשים הייתה כאן אלא רצון לעורר בנשים מצביעות פוטנציאליות של הרשימה הזו, אני מניח סלידה – אם לא שנאה תהומית – כלפי גברים לא כלפי ערסים, פרחים או סקס-מניאקים. כלפי גברים בכלל. נקודה! מקורו של השיח הבלתי-אפשרי הזה הוא, כמו הרבה דברים אחרים לפעמים טובים ולפעמים לא בארצות הברית. הוא תולדה ישירה של המגמות התוקפניות מאסכולת הפוליטיקלי קורקט. תורה זו, שהשתלטה כמעט לחלוטין על האינטליגנציה האמריקנית ומחלחלת בהדרגה כלפי מטה, גורסת כי מקור הרעה החולה שבהבדלי המעמדות בכל תרבות הוא בשפה.

לשפה יש חלק מרכזי מאוד בעיצוב תודעה. שפה מדוברת, מטבעה שהיא כוללת גם ביטויים המביעים שיפוט ערכי מסוים. הפוליטיקלי קורקט מבקש לנטרל את השפה מסוג כזה של שיפוט ערכי. אין "מכוער", למשל, אלא רק "מאותגר ויזואלית". אין אישה שהרי המילה הזו כוללת את המילה איש ומכאן שהיא מתייחסת אל האישה כאל מוטציה גברית כלשהי, ובמשתמע אף מאמצת את התיאוריה התנ"כית השוביניסטית שלפיה מוצא האישה מצלעו של אדם הראשון ועל כן המציאו את המילה וומון שינוי קטן, אולי, אבל משמעותי מאוד בעיני ממציאיו.

הבעיה בתיאוריה הזו שהיא מרחיקה את סף הרגישויות של המיעוטים (כולל נשים) עד למחוזות בלתי אפשריים ממש. ביולי 1994, לפני שבע שנים כעת חיה, הרצה פרופ' אלן דרשוביץ, כנראה מגדולי המשפטנים האמריקנים בהיסטוריה, בפני קהל תלמידיו בבית הספר למשפטים שבאוניברסיטת הארווארד. על חוויותיו מההרצאה הזו סיפר לאחר מכן במאמר קצר שכתב תחת הכותרת הקולעת צדק.

קבוצת פמיניסטיות בקורס שנתתי על החוק הפלילי איימה לתבוע אותי על יצירת סביבה עוינת בשל הדרך בה לימדתי את החוק המתייחס לסוגיית האונס, סיפר, הן סברו כי האווירה בכיתה הייתה עוינת משום שבמשך יומיים תמימים דנתי בדיווחים שקריים לגבי מקרי אונס ומשום שטענתי בזכות חשיפת שמות המתלוננות בתיקי אונס. אני מניח שפמיניסטיות רבות הקוראות את השורות הללו נדות בראשיהן וממלמלות משהו על עוד איזה שוביניסט ממין זכר, ואולי גם מסננות גידוף עסיסי.

אבל דרשוביץ, אילן שמן הראוי להיתלות בו, לא נחשד בעולם בשוביניזם. הוא הצביע על בעיה ההולכת ומתפשטת בחברה האמריקני. ומכיוון שישראל נוטה לאמץ (אם כי באיחור מה, ולעתים גם בעיוות מסוים) לא מעט מדפוסי ההתנהגות החברתית, והחשיבה האינטלקטואלית של הדוד הגדול סם. אולי הגיעה השעה לדון בכך גם כאן. ההתפתחויות של השנים האחרונות גורמות לכך שגברים נמנעים כיום יותר ויותר מלפנות לעמיתותיהן לעבודה. כבר קרה שאישה, שקיבלה מעמית לעבודה מחמאה בסגנון "את נראית טוב הבוקר", התלוננה על כך שהמעיר יצר את הרושם שבבקרים אחרים היא אינה נראית כה טוב וממילא שהאיש גרם לסביבה לפתח ממנה ציפיות הקשורות למראה החיצוני שלה. גברים חוששים להסתבך ביחסים אינטימיים עם חברה לעבודה.

באונה השמאלית של כל גבר מסתתר החשש שיום אחד יואשם בהטרדה מינית. במקרה כזה, סביר להניח, יאמינו לאישה – גם אם לא היו יחסים כאלה. היא האנדרדוג לא לשכוח. מאידך, אם אכן היו יחסים כאלה והגבר יטען שבמהותם נוצרו היחסים מרצונם החופשי של שני הצדדים – ובכן האם אין זה בדיוק הטיעון שמעלה כמעט כל נאשם באונס. פרופסור טרי מורהד דבורקין, מרצה לדיני עסקים באוניברסיטת אינדיאנה, יצאה נגד המגמה הרואה במינימום תקשורת מילולית בין גבר לאישה מעין פוליסת ביטוח נגד הטרדה מינית מילולית.

זה בסדר גמור ונורמאלי מאוד מצד מורה לומר לגבר בוא נשתה משהו, או נשחק גולף ונדבר על העלתך בדרגה. קשה הרבה יותר למורה לעשות זאת עם אישה, לאחר שעות העבודה, בלא שייקח על עצמו את הסיכון שהוא עובר בכך על החוק, אמרה בטווח הרחוק הנזק אף חמור יותר, שכן הוא מעכב עוד יותר את החתירה לשוויון הזדמנויות בין המינים. גברים שחוששים מנשק התלונה של נשים הכפופות להן ותראו לי תלונה שבה לא מאמינים לאישה מעדיפים לעבוד עם גברים דווקא.

הגיע המצב לכך שדפני פאטאי, ממנהיגות התנועה הפמיניסטית האמריקנית, הזהירה באחד מספריה ממה שכינתה הטרופוביה אנטגוניזם נשי המופנה נגד גברים והטרוסקסואליות. האמת היא שהתנגדות עזה למשטר הזה, שיש כבר מי שמכנה אותו פמיניסטיראני פרו-נשי – רודני התעוררה בקרב שיכבה מסוימת, בלתי מבוטלת כשלעצמה, של נשים בעמדות השפעה। הטענה שעומדת בבסיס הטיעונים שלהן היא שהמשטר הזה מניח מראש שנשים אינן מסוגלות להתמודד בעצמן תופעות של הטרדה מינית במקום עבודתן. כלומר, שהעובדה שמלמדים אותן להיסמך אך ורק על החוק הנוקשה מציירת אותן כדמויות חלשות הסובלות מרגישות יתר, שיש להתייחס אליהן בכפפות של משי.

Material Girl - Madonna

קאמיל פאגליה, למשל. מבקרת חריפה זו של הפמיניזם המודרני גורסת כי על נשים לבלום בעצמן תופעות של הטרדה מינית, במקום שתסמוכנה על אחרים שיעשו זאת במקומן. "נשים מתירות לעצמן להתנהג כקורבנות כאשר הן אינן נוטלות את האחריות לידיהן, אמרה.

הלן גרלי-בראון, עורכת ה"קוסמופוליטן", סבורה כי על הנשים פשוט להתקשח. בימים בהם הייתי נערה עובדת הערות ורמזים מיניים היו דבר שבשגרה, אמרה, מה הביג דיל? הרי זה חלק מהחוויה שבלהיות אישה מושכת. פיליס שלאפלי, שמרנית מובהקת, הצביעה על הצביעות שבתביעות הפמיניסטיות הקיצוניות.

למעלה מעשרים שנה הן מטיפות שאין כל הבדל בין גברים ונשים, ועתה הן רוצות לפנות לאחור ולטעון להטרדה מינית בכל פעם שמישהו אומר משהו שאינו מוצא חן בעיניהן, לגלגה. עוד דוגמה שיש בה מן האבסורד. ג'ונתן פרווט, תלמיד בית ספר מלקסינגטון, צפון קרוליינה, נזרק מבית ספרו. הסיבה: הוא נשק לבת כיתתו על לחיה בלא שביקש קודם את רשותה, מה שהיווה, מבחינת מנהלת בית הספר, הטרדה מינית לכל דבר.

לא עזרו המחאות של אימו או העובדה שהמנהלת הפכה למשל ולשנינה בעיני האמריקנים. העיקר שג'ונתן הקטן ילמד את הלקח, חשבו שם ג'ונתן פרווט היה אז בן שש? בן שש! – וכבר מטריד מינית. מזעזע, לא? ג'רולד מקנזי פוטר ממשרתו בחברת הבירה "מילר" משום שהעז לצטט באוזני קולגה ממין נקבה כמה בדיחות שנונות  מסדרת הטלוויזיה הפופולארית "סיינפלד". באותו פרק שממנו ציטט מקנזי, יוצא ג'רי סיינפלד עם בחורה שפגש בנסיבות חברתיות כלשהן.

למרבה המבוכה, הוא אינו זוכר את שמה והרמז היחיד העומד לרשותו הוא שהשם מתחרז עם איבר נשי. בסופו של דבר מתברר כי שמה של הגברת הצעירה הוא דולוריס, שם המתחרז, כיאות, עם המילה קליטוריס (דגדגן בלעז). מקנזי, כאמור, געה בצחוק (בדומה לעוד שלושים או ארבעים מיליון אמריקנים שצפו בפרק הזה).

למחרת בבוקר, ציטט בהרחבה את הפרק דנן באוזני עמיתתו לעבודה, פטרישיה בסט. בסט לא הכירה את המילה קליטוריס וסירבה להאמין שמדובר באיבר נשי. מקנזי נטל לידיו מילון, איתר את הערך המתאים והראה לה במה מדובר. בסט, שחוש ההומור שלה כנראה לא ממש מפותח, התלוננה בפני מנהלי החברה על הטרדה מינית.

המנהלים לא לקחו סיכון: מקנזי פוטר ללא שהיות ובבושת פנים. הוא לא ויתר החליט להגן על שמו הטוב, הלך לבית המשפט, תבע פיצויים וזכה בגדול: "מילר" ומנהליה, וגם בסט, חויבו לפצות אותו בסכום כולל של 26.6 מיליון דולר. אני מביא את כל הסיפורים האלה מפני שבארץ מתהווה מצב דומה. מדי פעם מתפרסמות באמצעי התקשורת ,ידיעות המספרות על תלונות שווא שהוגשו נגד גבר זה או אחר, בטענה שביצע אונס.

חיי הגבר, בדרך כלל נהרסים; האישה אינה משלמת כל מחיר. לגבר אין מאמינים. האישה, המוכה והנחדרת, מצויה תמיד בעמדת חולשה. היא תמיד האנדרדוג ולכן תמיד מאמינים לה. כך קרה, למשל, כשטענה משפטנית צעירה ששופט מסוים שלח אליה פתקים ובהן הערות בעלות גוון מיני בוטה.

Madonna - Like A Virgin

הרשת הצפופה והאקטיביסטית של פמיניסטיות התקשורת צלבה אותו במשך שעות, בפריים טיים, ללא רחמים. גם נימוק "מתאים" נמצא לכך: עברו הצבאי של השופט הנ"ל שהרי ידוע לכל בר-דעת כי הצבא הוא הזירה הנוחה מכולם לקצינים בשנות השלושים והארבעים לחייהם לחלל את כבודן של נערות שזה עתה סיימו תיכון. דיון ענייני לא ממש היה כאן. אחר כך התברר שלא היו דברים מעולם.

שמישהו עשה כאן תרגיל מלוכלך לשופט. נו, אז מה? מישהו טרח לבוא חשבון עם המתלוננת ?להזכיר את ההאשמות השקריות? התשובה במילה אחת, היא שלא! למה מי מת? אם מישהו רוצה לבדוק את המקבילה הישראלית של הנושא, אפשר להפנות אותו אל עו"ד דוב וייסגלס. האיש, פרקליט יקר ואיכותי, נשכר לייצג את סא"ל מיל יהודה שפר. שפר מואשם על ידי סגן דנה מועד כי הטריד אותה מינית במהלך תרגיל צבאי בו נטלו שניהם חלק.

הוא טוען שלא היו דברים מעולם. היא טוענת שהיו גם היו, ולא זו בלבד אלא שהצבא נקט בהליך שמטרתו הייתה למוסס את האירוע ולהוציא ממנו את שפר כשהוא צח כשלג. וייסגלס, מכל מקום, אומר כי הדברים שאמר מרשו מעבר לכך שהם שונים מהטקסט שמייחסת לו סגן מועד אינם אלא בגדר שיחה מקובלת בין גברים לנשים. את המסקנות שלו הוא מביא מהעולם בו הוא משוטט בחיי היומיום. יותר ויותר שופטים היום לא מוכנים לקבל בגלל זה מתמחות, צוטט בכתבה שפרסמה אביבה לורי במוסף הארץ השבוע.

ושוב אני רואה פמיניסטיות מקצועיות, מרות-נפש, מגחכות בקול רם."נו", לועגת ודאי מישהי, "מה ציפית? שהסנגור של המטריד יאמר אחרת? שהוא יבין אותנו הרי הוא גבר. הפמיניזם דהיום גורס כי מה שלנשים מותר לומר או לעשות – לגברים אסור.

לפני שנתיים בערך, התלוננה ויקי שירן, פמיניסטית ופנתרה שחורה בנשמתה, על שגברים אינם מכירים חוויות נשיות, כמו מחזור חודשי ולידה סליחה, באמת. לאחר מכן היא הוסיפה קביעה, אישית למדי אני מניח, שגברים הם בסך הכול חיה שזזה יפה. שירן אינה אלמונית לקהל. היא פועלת בתנועות ציבוריות וכתובת, מעת לעת, בעיתונים היומיים. היא משתדלת לעצב דעת קהל.

עכשיו אני יכול רק לתאר לעצמי מה היה קורה אם הייתי אני שלא לדבר על גברים שפרסומם גדול משלי אומר על נשים שהן חיות שזזות יפה. נשים, פליטות אלפי שנים של עוולות היסטוריים, פטורות מהתחשבות בגברים. גברים, נצלנים עמוסי כרומוזום ווי חייבים להתחשב בנשים. במדינת ישראל או לפחות ברבים מכלי התקשורת המעצבים את דעת קהלה הגבר הוא אשם בהטרדה כל עוד לא הוכח אחרת.

והנה לכם,

על קצה המזלג, פמיניזם ישראלי נוסח ראשית המאה ה-21.

Summer Son - Texas

דו''ח על מצב התבונה

בטכס פרסי ישראל תש''ס, נבחר פרופסור ירמיהו יובל לנאום ובחר למסור דו''ח על מצב התבונה.

להלן, קצת באיחור, הטקסט במלואו:

כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד ראש הממשלה, כבוד שר החינוך, כבוד ראש עירית ירושלים, ד''ר גולדברגר, עמיתי מקבלי ומקבלות הפרס, קהל נכבד: ראשית, הרשו לי להודות בשמי ובשם עמיתי על פרס ישראל שהוענק לנו, ועל ההכרה בעבודתנו הגלומה בו.

כאשר מדינה נותנת פרס גבוה כל כך לאדם יוצר או הוגה, גבר או אישה, היא עלולה ליצור בהם מבוכה בגלל החיבוק הרשמי הצמוד הזה. אבל במחשבה שנייה, מקבלי הפרס נבחרו בבחירה חופשית על ידי עמיתיהם, כל אחת ואחד בתחומם; המדינה רק הוסיפה לכך את הגושפנקה שלה, שבתור כזו היא רצויה ומכובדת.

לקבל את הפרס מגוף המגלם את הריבונות המדינית של היהודים, ואת חידוש תרבותם בשפה העברית – זו בהחלט שמחה. מה גם, שכדברי שלישיה שקיבלה לפני רגע את הפרס מיד הנשיא: ''העולם מצחיק, אז צוחקים''.

את דברי הקצרים אקדיש הערב למושג התבונה. אני בא מעולם הפילוסופיה, שבו מושג התבונה הוא מרכזי; אבל הרבה מעבר לזה, למושג התבונה יש בעצם תפקיד מכונן בעצם בניינה של התרבות שלנו - של עולם המחקר, ההגות, המשפט, החברה, וגם של הדת העילית והאמנות.

התבונה בגלגוליה ובפרצופיה השונים בנתה גם את העולם הרומי-הלני העתיק, גם את ימי הביניים ובמידה ניכרת הרנסאנס, וגם - בעיקר - את העולם המודרני שצמח מאז, כולל אותן הסתעפויות שלו שמכנים היום ''פוסט מודרניות'', ולמעשה הן תיקונים וחיפושי דרך בתוך המודרניות עצמה.

בדקות הבאות אמסור אפוא, בראשי פרקים, דו''ח על מצב התבונה, אצלנו ובעולם.

התבונה היא, ביסודה, צירוף של השכל והניסיון. זהו שכל מבוקר על ידי הניסיון, וניסיון מודרך ומפורש על ידי השכל. השכל הוא כוח המחשבה; הניסיון הוא המגע עם העולם הממשי; ושניהם אחוזים זה בזה בכוח התבונה, שאינה מרשה לאחד מהם שלטון בלעדי.

הניסיון אינו בעל ערך ומשקל בזכות עצמו סתם, אלא מפני שהתבונה מייחסת לו ערך זה - מפני שהיא רואה אותו כמרכיב של עצמה ושל תרבות החיים הבנויה עליה. יתר על כן, התבונה זקוקה לניסיון כדי לרסן את עצמה, כלומר את כוח המחשבה המתפרץ והיומרני, השואף תמיד לעבור מעבר לעצמו.

לכן הניסיון - לפחות בתרבות שלנו - הוא חלק של מושג התבונה עצמו. ואולם, למרות מרכזיותה של התבונה לתרבות ולעצם הגדרת האדם, אנו חיים בתקופה שבה רבים מערערים על סמכותה ומעמדה של התבונה. אויביה באים מתוכה היא - וגם מבחוץ.

אויב מסוכן ראשון של התבונה זו היא עצמה - כאשר היא מתגבשת כתבונה דוגמאטית.

פירוש הדבר: שהיא מתיימרת להיות מוחלטת, נצחית, אינסופית - שאינה מכירה בסופיות של עצמה (שהיא סופיות האדם), ואינה מגלה סובלנות וסבלנות כלפי גורמים של ארעיות ושל אי-וודאות, שהם מרכיב הכרחי של תבונה ביקורתית. באחת, כאשר התבונה מנסה להתחפש בדמותו של המוחלט הדתי.

אך יש כאלה הקוראים תגר על התבונה מבחוץ, ומהם אמנה הערב שלושה.

1. היום יש גל חדש של פניה אל האמונה הטפלה, המאגיה, הכישוף והחוויה הסתמית וחסרת הפשר - כל זאת מפני שהתבונה, לפי טבעה הביקורתי, אינה מסוגלת לענות על כל השאלות.

לכן בני האדם מבקשים להם תשובה באשליה ובהזיה, בקוסמים ומעוננים ואצטגנינים ומכשפים למיניהם, ואלה, המנצלים את חולשת בני האדם, יוצרים להם ממסדי כוח על חשבון אשליותינו, או סוחרים בפחדים ובתקוות שלנו; וכך הם סוחרים, למעשה, בנו, ומתעשרים או רוכשים עוצמה פוליטית על חשבון אי הוודאות הלא-נמנעת שבחיינו.

אפילו הדת הרצינית מתביישת באמונה טפלה שכזו. התוצאה היא שאנשים אלה, והנופלים ברשתם, הורסים את מה שהתבונה כן מסוגלת לבנות - וזה אינו מעט כלל (אדרבא, זה עיקר התרבות האנושית); ובמקביל הם יוצרים אשליה, כאילו אפשר לענות על הכול, ולגרש מעולמנו את כל יסודות השאלה ואי-הוודאות.

כך אנו נופלים קורבן לשרלטנים מצד אחד, ולממסד כוח דתי המשתמש באמונה התפלה לצרכיו, מצד שני. אגב, אין זה מקרה שיריבי התבונה האלה הם גם אויביה של השאלה.

הרי מותר האדם אינו רק בשכלו, אלא גם ביכולתו לשאול. אלמלא יכולנו לשאול, לא היינו מסוגלים גם להשיב, ולכן לדעת את המעט שניתן לדעת; ומצד שני, אלמלא יכולנו לשאול יותר ממה שאפשר להשיב, אולי לא היינו בני אדם.

כי האדם שואף תמיד ליותר מכפי שתבונתו מסוגלת לתת לו, והרבה פעמים הוא שואף לוודאות, למוחלטות, לנצח ולאינסוף. בתור שאיפה, אולי אין דבר אנושי מזה; אך כאשר נדמה לנו שהגשמנו שאיפה זו, או שהיא בכלל ניתנת למימוש - חרגנו מגבולות האנושי לעולם האגדה, ואולי גם ההונאה העצמית, כי סיפקנו לעצמנו נחמות שווא ואפשרנו לאחרים להשלות אותנו ולשלוט בנו.

2. יריב אחר של התבונה הוא הטענה האומרת שהתבונה היא עריצה, שתבוניות (רציונאליות) משמעה דיכוי החיים ועריצות פוליטית.

טענה זו נשמעת היום בחוגים שונים ונעשתה לסיסמה אופנתית (יש אפילו כאלה המוסיפות, שהתבונה היא ''המצאה גברית'' שבאה לדכא נשים). ודאי, התבונה, כמו כל דבר, יכולה להסתלף ולשרת מטרות עריצות, אבל זה לא נובע ממהותה, אלא ממה שעושים בה בעלי הכוח והשררה. העריצים מוצאים כמעט תמיד כלים ואידיאולוגיות שישרתו אותם.

כל זאת, כפי שאנו זוכרים, העריצות הגרועה ביותר במאה האחרונה השתמשה דווקא בהתקפה על התבונה, ונשענה בעיקר על אויבי; על הרומנטיקה השבטית, על הלהט האתני והלאומני, על הגזענות וטיפוח יצרי הזהות הקבוצתיים כערך עליון.

אלה המוציאים את דיבת התבונה כאילו הדיכוי הוא ממהותה, אינם מבינים את השחרור, את חירות המעט, את מידת האמנציפציה האנושית שמסוגלת להעניק התבונה הביקורתית.

ואמנם, כאשר טענתם של אנשים אלא היא רצינית, היא מתייחסת רק לתבונה דוגמאטית; ומצד שני הם עצמם נבנים מתוך התרבות הרציונאלית שהם קוראים עליה תגר כי נגד התבונה הכללית הם מעלים על נס את זכויות הקבוצות המיוחדות (או ''התרבויות'' הנבדלות, כפי שקוראים להן).

אבל כאשר שואלים אותם: מדוע עלינו להתחשב בכל הקבוצות הללו, לטפח את תרבותן וכיוצא בזה - אין להם תשובה רצינית אחרת מאשר הצבעה על האנושיות שלהן, על היותן ביטוי לאיזו ערכיות הגלומה בבני אדם או שראוי להעניק להם; ובכך הם חוזרים ונשענים על התבונה הכללית שאותה יצאו להרוס.

3. אויב שלישי של התבונה הם כמה מצאצאיה, החוקיים ובעיקר הלא-חוקיים. בראשם הטכנולוגיה המנצחת, הגלובליזציה המתקדמת, ותפיסת התרבות כבידור ממוסחר (מה שמכונה אצלנו 'תרבות הרייטינג'). אינני מתכוון לטכנולוגיה כמכשיר גרידא - שיש בה גם הרבה ברכה - אלא לתרבות הטכנולוגית שנבנתה על יסוד המכשיר הזה, להשתלטותו על עצם יסודות הציוויליזציה.

יחד עם הקפיטליזם הגלובלי - שגם הוא בנוי על מושג של כלליות מזויפת - נוצר תהליך שעוקר את האדם מאנושיותו והופך אותו במהותו לצרכן; חובתנו היא לצרוך, וזה גם מה שמודד את ערכנו כבני אדם; והחופש האנושי הוא חופש הבחירה בין מוצרי צריכה דומים וכמעט זהים.

יתר על כן, גם חופש הדיבור והמחשבה - לכאורה היסוד האנושי ביותר, והתבוני ביותר שבתוכנו - מתגלגל בהיפוך שלו. חופש הדיבור והמחשבה נעשה גורם של כוח ועוצמה המתבטא בבעלות על אמצעי התקשורת, שמטרתם לטשטש אותנו, לשבש את חופש הבחירה והמחשבה שלנו ולהציף אותנו בפיתויים וגירויים, כדי שנצרוך יותר ונחשוב פחות.

והכניעה למתקפה זו על האוטונומיה שלנו - כלומר השאלה, האם אנו מתנהגים יפה וצורכים בהתאם להוראות שקיבלנו ממדרבני הצריכה הידועים כ''מפרסמים'' ומנציגיהם במה שנקרא ''תקשורת'' - נעשית אפילו מבחן לאזרחותנו הטובה.

אגב, הביטוי תקשורת הוא כמובן מסולף, שהרי איננו מתקשרים עם אף אחד באמצעותה; אנו רק נחשפים באופן סביל להפצצת גירויים חד-צדדית, המנסה לשבש את דעתנו ולהוזיל את טעמנו ואת איכות חיינו, וזאת בשם חופש הביטוי ''שלנו'' כביכול - כשלמעשה הוא הכוח שנמסר לאחרים לנסות לשלול את החופש שלנו.

בדרך זו התבונה עצמה נעשית לגורם מניפולטיבי, כמו שהתרבות יורדת לרמה של בידור ממוסחר; ובני האדם - יצורי התבונה - נתפשים במערכת זו כקיימים לשם המערכת, כאמצעי להזין ולדחוף אותה קדימה, ולא כמטרות וכתכליות בפני עצמן, כפי שגדולי ההוגים רצו לראות אותם.

אבל כל אלה הם ממזרי התבונה ולא ילדיה החוקיים; אלה עיוותים ועוויתות שבהם היא מופנית נגד עצמה ונגד משמעותה העצמית.

השאלה עכשיו היא, איך יכולה התבונה לעמוד מול כל ההתקפות האלה. אמנם, אין ערובה שהיא מסוגלת להתמודד בהצלחה נגד אלה שכיניתי ''ממזריה''... אבל במידה שהיא יכולה, אפשר לציין שני כיוונים: הכיוון האחד, שנהיה מודעים להתקפה על האוטונומיה שלנו.

שנדע מה קורה לנו, שלא נלך שולל, שלא נניח לעצמנו להיסחף במה שרוצים לסחוף אותנו, אלא נבנה את העצמיות שלנו, את הייחודיות שלנו, את ערכו של כל יחיד בפני עצמו. כמובן, דבר זה קשה מאוד לעשות ביחידות. אולי זה פרדוקס, אבל יחיד לא נבנה מתוך יחידות.

יש צורך בריבוי של יחידים, דרושה אווירה שמעודדת אותם, תרבות שלמה שעושה אותם לאפשריים. אמנם בהכללה, זה אינו היום המצב ובכל זאת, לא הכול שלילי במצב הקיים. לשמחתנו, יש לתבונה גם הצלחות, ויש לה עוגנים ומאחזים אותנטיים בתרבות שלנו.

מאחזים אלה ניתן וצריך לטפח, באופן שבני אדם יחידים יוכלו להישען על העוגנים ועל המאחזים הללו כדי לומר: אני מסרב (או מסרבת); אני לא מסכים להיסחף; אני מתכוון לשמור על החופש שלי; ובעיקר - אני מתכוון לחשוב בעצמי.

עד כאן מה שיכול היחיד לעשות (ובמילה ''יחיד'' אני מכוון לאיש ולאישה בלי הבדל) מצד שני, חשוב ביותר - וקשה לא פחות - לדחות את הגילויים הדוגמטיים של התבונה, ולהשחיז את החוד הביקורתי שלה - גם לגבי מה שמסביבה, אבל קודם כל לגבי עצמה וזה מחייב שלא נסתפק במושג התבונה הביקורתית של הדורות הקודמים, שלא היה מושחז דיו.

אנו זקוקים לתרבות רציונאלית שונה, שתתפוס את מושג התבונה אחרת מכפי שהורגלנו, ובאופן ביקורתי עוד יותר.

פירוש הדבר, במשפט אחד: אנחנו צריכים ללמוד לחיות בשלום עם הארעיות והחלקיות של התבונה, לקבל את אי-הוודאות בתור מרכיב חיוני של כל תבונה ביקורתית, ולראות את התרבות, את הציוויליזציה המבוססת על תבוניות ביקורתית וסופית אשר כזו - כבעלת משמעות וכבעלת ערך - גם ערך נורמטיבי - ובלי שתהיה מוחלטת.

במילים אחרות, לא לעשות מן התבונה תחליף לדת। זה לא תפקידה, וזה לא מה שהיא יכולה לעשות. איננו צריכים לחוש בכישלון כאשר התבונה אינה נותנת תשובות בנוסח הדת, כלומר, כשאינה מספקת לנו אשליות. לאדם רציונאלי ישנה רק התבונה. התבונה היא יסוד של כל אמת, של כל ערך שיכול להיות לנו בעולם הזה.

אבל היא לא נצחית, ולא מוחלטת, ולא אינסופית - כפי שאנו עצמנו איננו כאלה.

טכס פרסי ישראל, יום העצמאות תש''ס / 2000

Hurt - Christina Aguilera

פיתוי בכוח

היום נשים משתמשות בכוח הפיתוי המלווה בחכמת הידע הנרכש כדי לנשל גברים מרכושם משפחתם ילדיהם ומפעל חייהם כשהן משתמשות בחוקים שנכתבו במקור כדי לעזור להן להיות שוות זכויות היום נשים משתמשות בכוח הפיתוי להגיש תלונות כוזבות על אלימות במשפחה כשהן אוחזות בקרנות המזבח של חזקת הילדים

מאת: י.ל. יוסף

כבר במקורות שלנו לפני אלפי שנים ולא רק אצל היהודים
הכירו חכמים בכוחה של האישה לפתות ובכך להכתיב
החלטות גדולות ובגלל זה אישה מחויבת הייתה
על פי ההלכות הדת לכסות את עצמה ובכך
להסתיר אברים צנועים מעיניהם
של הגברים ואפילו נאסר
עליה להחכים מעבר לידע
של הפשוט בגברים.

ובעבור זה
שאין היא יודעת
כמו שגבר יודע דעת
ביססו עליה את אדנות והכניעו
את רצונה בפקטואיד שיצרו מראש
וכוונה תחילה בגללו אישה איננה מלומדה.

כך הונחו היסודות לשלטון הגבר על האישה
ובכך הוטלה עליה המרות של ציות לגבר המשכיל ממנה
שגם הניף את שוט התואנה אין היא יודעת מה טוב עבורה
ובחסות התכונה הטבעית לגברים כוח פיזי ועוצמה
לעורר אימה החליטו הגברים עבור הנשים
בכל הנושאים שמעבר להורות וילדים
וגם כאן היא עדיין הייתה כפופה
לתקנות וחוקים המיוחדים
רק לנשים.

אם ננתח את הדברים קצת יותר לעומק ונפשפש במניעים
להחלטות הקדומות והעתיקות הללו, שלוו אותנו
הגברים ונשים כמה אלפים טובים של שנים.
נגלה כי מה שמסתתר באמת מתחת
לחוקי האדנות. ומשמעות
האמיתית העומדת
בבסיס דעתם
של אותם
הלכות
דת חמורות,
מבוסס כולו על
נחרצות הידיעה מראש
וההכרה הגורפת לעובדה שנשים יכולות
להשתמש בשנים מתוך שלושת הכישרונות הברוכים
שנתנו לבני האדם, בהם הוא אוחז כדי לשחק
את משחק החיים מול כל אותם
האנשים שעימהם הוא
בא בדין ודברים.

למעשה
כישרונות אלו
בדרך זו או אחרת בשילוב
כזה או אחר של אפשרויות נמצא
אצל כולם ללא יוצאים מן הכלל הן גברים
וגם נשים נולדים עם.

ומכאן, הם
גם אלו שמעצימים
את המהות הקיומית שלנו,
של היותנו בני אדם מודעים
לעצמם, המסוגלים להבין
ולהשתמש באחד או יותר
משלושת הכישרונות
שהאל נתן
והעניק.

לזה
נתן יותר
ולאחר קצת החניק:

יופי
כוח
חכמה

יופי
יש לכל בני האדם נשים זכו להרבה יותר.

כוח

יש לכולנו ולגברים במיוחד יש די והותר.

חכמה

היא כלי ראשון במעלה, חכמה טבעית וראש טוב יש
גם לגברים וגם לנשים, אבל לפעמים יותר ויותר פעמים ככל
שאנו מתקדמים, חכמה אפשר לרכוש, דעת ניתן לקנות
והשכלה מחכימה גם טיפשים ואין לה
בלעדיות רק על הגברים.

עד לפני כמה דורות
נצלו הזכרים שניים מתוך שלושת
הכישרונות הטבעיים, גברים השתמשו בכוח
כדי להכניע ובחוכמה כדי לשכנע לרצות.
כך נהג העולם בנחת, התפתח גדל
ונהם לרצון של כולם, להשכיל
ולרכוש ידע, בלי הבדלים
בין המינים והגבלות
על נשים.

וכך קורה לנו בימים אלו הנחשבים נאורים
אין ממש הבדלים בין המינים מה שמותר לגבר
אפשרי לאישה אם היא רוצה מה שהיה אדנות של גבר
התחלף בקבלת האישה כשווה וכל המינים וגם כאלו החדשים
נותנים כתף אל כתף ורובנו צועדים קדימה בלא בכייה על האדנות
הכוחנית שהחלפה והפכה לשלווה ולעזרה הדדית אמיתית
והכול נדמה רק לכאורה.

אליה וקוץ בה

בעשור האחרון ובשנים האחרונות בפרט
חלה תפנית משמעותית ביחסי הכוחות בין גברים לנשים
זה התחיל רק דור אחד לפני, עם הרצון העז של האישה שכפה
על הגבר להבין שאין להבחין בין מין למין וגרם לו לוותר על
החוקים המגבילים כשהוא פותח ומאפשר לנשים להיכנס
להאנגר המידע, לדלות או לרכוש מעט מן הידע
העצום שנצבר וללמוד כשווה בין שווים,
ולהחכים כמו הגברים בכל תחום
של החיים.

לכאורה המצב צריך להיות אידיאלי
יש שוויון כמעט מלא בין גברים לנשים ברוב התחומים
ומבחינת השכלה נרכשת יש לנשים יתרון רב
עם *תעודות מוכיחות* על פני גברים
ברבים מן התחומים, כולל
בבתי-ספר יסודיים.

ובשמה של הקדמה
שוויון זכויות אדם וחירותו
של הפרט, הגבר וויתר על הבלעדיות
האוחזת אימה בכלי המרות
ששמו חוכמה.

היום בעידן הריצה אחר התעודה
יש רוב נשי מוחץ למורות במערכת החינוך
ויותר נשים מגברים רוכשות השכלה גבוהה ובדרך הן
גם לומדות ומצליחות להגיע להישגים מרשימים הכוללים איך
להפוך את העוצמה הנלמדת של מאגר הידע, לקרדום לחפור
בו אינטרסים כדי להוציא החוצה דעות ושאיפות לגיטימיות
המשמשות את כולנו כלי לשכנע בכוחה של חוכמה,
כאמצעי עזר להטיל מרות היודעת טוב יותר

שהחוסכת כוח זרוע, במשמעות
יותר חוכמה פחות מאמץ פיזי
להכתבת הדעת על האחר,
במשמע יודע טוב יותר.

ודעת המגובה
בידע נרכש נחרצת על האחר
במיוחד אם היא מפעפעת ונובעת משורשו
של המושג ממנו חשבנו כי השתחררנו
והרי הפנמנו.

אנחנו לא יודעים טוב יותר! זה על האחר.

אנחנו שני המינים
שווים בלימודים ומשכילים
בהתאם וביערנו מתוכנו מושגים
של פטרונות היודעת
טוב יותר.


יופי
כוח
חכמה

יופי

יש לכל בני האדם נשים זכו להרבה יותר.

כוח

יש לכולנו ולגברים במיוחד יש די והותר.

חכמה

היא כלי ראשון במעלה חכמה טבעית וראש טוב יש
גם לגברים וגם לנשים אבל לפעמים יותר ויותר פעמים ככל
שאנו מתקדמים חכמה אפשר לרכוש דעת ניתן לקנות
והשכלה מחכימה גם טיפשים ואין לה
בלעדיות רק על הגברים.

אחרית דבר

פעם
לפני הרבה הרבה שנים היו גברים
שכפו בכוח על הנשים את האמת שלהם שגובתה
בידע נרכש והכריחו אותה לציית לחוקים שהם מכתיבים

ועם אותם החוקים המחמירים עם הנשים צעדנו אלפים של שנים התפתחנו וגדלנו הגענו להכרה שאסור לעשות אפליה על

רקע המין ובשום אופן אסור לכפות רצון בכוח

על האחרים גברים או נשים.

בשטח עצמו לכאורה הכוחות מאוזנים

נשים מחזיקות ביופי ככלי נשק

של פיתוי ובמאזן האימה

הגברים אוחזים

בשוט כוחני

שפניו אך

רק

לגבול

החיוני.

לכאורה
במאזן הכללי
השוויון צריך לעמוד
על קוצו של יוד
על החוד.

שימוש בכוח להתנגד מול פיתוי כוחני נוגד.

איזון עדין ושברירי בו לנשים יש את האפשרות לפתות בחוכמה
ולגברים נשארת האופציה היחידה להיות חכם בכוח.

מעצימות הפחדים

אבל כל זה לא מספיק לנשים פמיניסטיות בעיקר חכמות

בדרך כלל משכילות ולמדניות דגולות חדשות בתחום
ועדיין לא למדו לשלוט בשיכרון הכוח המעוור

מלראות כי אחיותיהן הנשים שלא כולן

בורכו בחכמת הידע הנרכש

הפכו את הפיתוי לשיטה

כלכלית

מסחרית וככל

שהמהפכה הפמיניסטית
צועדת פנימה היא מותירה אחריה

עליה משמעותית בתוצרים מתירניים הנלווים

לכוחו של פיתוי שעדיין לא נלמד לכדי שליטה מוחלטת
והוא מתנפנף לנו ברחובות ועל גבי המדיה
מאיים בכוח להכניע להכתיב שליטה

על הגבר שלא מסוגל להתנגד
למתקפה השוצפת
עליו מכל ירחון

הצמא לעור

אישה

נצה.

וגבר
לא מסוגל להתנגד ליופי,

בדיוק כמו

שלנשים קשה להתנגד להפעלת כוח,

זה נחשב עוצמה!

והאחר נשק.

וככל שמתגברת מתקפת הפיתוי קמות יותר נשים משכילות וחכמות
אלו הלמדניות הגדולות כעת נמצאות הן בעמדות מפתח ומוסיפות לפנטז לעצמן ולהכתיב לאחיותיהן חסרות השליטה קווים מרים
לדמותה ולדרוש מהגברים זכויות כוון שהן נחשבות עדיין
חלשות והן מפליאות בעזות מצח חוצפנית לכפות על
רשויות החוק לעקר את הגבר מכוחו שאותו
הוא למד להכניע והיום הוא שולט עליו
רק בגבולות ששם הוא מאיים על
צרות צרורות אחרות
מבקש להכניעם.

היום נשים משתמשות בכוח הפיתוי המלווה בחכמת

הידע הנרכש כדי לנשל גברים מרכושם משפחתם ילדיהם ומפעל חייהם כשהן משתמשות בחוקים שנכתבו במקור כדי לעזור להן להיות
שוות זכויות היום נשים משתמשות בכוח הפיתוי להגיש תלונות

כוזבות על אלימות במשפחה כשהן אוחזות בקרנות

המזבח של חזקת הילדים הניתנת לאם

רחמנייה-אוהבת ובכך הן שוללות

את זכויותיו של האב

על ילדיו.

היום נשים מעיזות
להחציף בלבושן ולהכות בהשכלתן
את כיסו כעסו וכוסו של הגבר כשהן משתמשות
בשניים מתוך שלושת התכונות המצויות בכל אחד מאתנו
היום נשים חצופות בדרישותיהן להיניק תינוקות באמצע העבודה
בלי להתחשב בגברים שבסביבה וברצון לפרטיות של האנשים
היום נשים בהריון שוות יותר מכל עובד אחר היום נשים

לא דופקות חשבון יותר, היום נשים משתמשות

בחוקים שנכתבו למענם בדיוק כמו

הגברים שהשתמשו בהלכה ובדת

ככתובם להכפיף את הנשים
היום חוקים אזרחיים

שנכתבו פעם

במטרה
לעזור לנשים במצוקה משמשים את שדולת הנשים כפסקי הלכה כתובה של מעין מצוות האל האוסר לחרוג מהנהלים ויש
להמשיך לעצור גברים בשל החשד שהם אולי

או עלולים להשתמש בכוח
ולהכתיב דברים ובכך

הן מעצימות את
הפחדים.

והאיזון שוב מופר

הפעם לטובת הנשים בכל המובנים לנשים מתירים הכול
הזנות מהלכת חוקית ובעשור האחרון חלה עליה של

אלף אחוז בהעדפה למכור אהבה בתשלום

לצידה מצעד הדוגמניות לא נגמר
אף פעם ותעשיית הפורנוגרפיה

קולטת את העודף המכור

להצגת גוף לראווה

משוויץ בעירום

אינטימי מול

המרקע

או

בעירום חלקי

ברחובות הערים

בבתי קפה ובמוזיאונים.

ובחסות חוקים שנועדו לקדם את האישה של פעם עד כאן
הן דורשות עוד משאבים מבלי לתת לגברים תמורה
על מאמציהם הכבירים לאסוף לצבור משאבים
כדי להעניק רווחה לשבט שמשמעותו
המשפחה המאוחדת.

משאבים חלוקים

אם ננסה להעריך מה תרומתן של הנשים לחברה בה אנו חיים
נגלה שהתרומה הגדולה ביותר שנשים תרמו לחברה
היא הנצחת המושג עבודה הקלה עם כל
המשמעויות הלא נעימות
המתחברות לעובדה.

נשים הן לא יצרניות לא יוזמות בתעשייה הן אוהבות לקנות ולרכוש
מגוון רחב של מוצרי צריכה שרובם המכריע נועדו
רק לשימושה האישי ותפקידם העיקרי הוא
להגביר ולהאדיר את כשרון הפיתוי
במשמעותו הנרחבת והידועה
יופי חיצוני.

נשים גם
משתמשות יותר בשירותי
הבריאות שאת יסודותיהם יצקו בעבר
גברים ברובם והיום שירותי הבריאות מנוצלים ע"י נשים
במגוון רחב של אופנים ואמצעים המיוחדים אך ורק לנשים
כולל שימוש במערכת הבריאות לטיפוח היופי החיצוני
ושלא נעיז להזכיר את שירות הבריאות ליולדות
ולאימהות החדשות להן ולרך הנולד להן.

להן ולעוד מאה וחמישים האלף האימהות ההוריות

המשתמשות בתקציבי האבות על מנת לגדל

ילדים במשפחה עצמאית כבודדות.

וכאן גם נכנס לשימוש הידע שהאישה רכשה
כדי להיות שווה ובידע שרכשה האישה היא לא בוחלת
לעוות את החוק לטובתה שיאפשר לה לגזול צאצאים ולשדוד
משפחות מאבות של גברים בתואנות שווא על שימוש
לא הוגן בכוח גברי ולגיטימי שאיננו ממומש
הלכה למעשה והוא בחזקת
פוטנציאל.

הוא מאיים מעצם היותו שם תלוי ואשם.

ובחשכת ליל עם

רדת האפלה נשים מתלוננות

בתחנות המשטרה מנצלות את שעות

הדמדומים המאוישים בפקידים לא מנוסים

ומבצעות בגברים מעשה סדום

בנאלי וגם חוקי למהדרין.

ובזכות המעשה היא תזכה

לחיות על חשבון האחרים
כאשר הפרס הגדול
חזקת הילדים
מעניק לה
שירותים וגם בריאותיים
להמשך טיפוח היופי החיצוני
שנועד להכשיר ולהגביר את הפיתוי
על מנת להשיג עוד חתן
עדיף במזומן.

פיתוי נועד לחיבור

גברים ונשים חוברים זה אל האחר במגוון רחב של רצונות
המתחילים מאהבה לעשר דקות ועד לנצח
ולמעשה רוב הנשואים לא
היו מאהבה
רוב
רובם של בני אדם
חוברים זה לזה כדי למצוא
מעט חום ונחמה וכתף ומשען כדי להקל
מעל עצמם את הבדידות המשמימה ואת העול
הכלכלי הנופל על גבם של החלשים יותר.

והניסיון גם מלמד שיש אהבה וגם בפעם הראשונה
המדענים אומרים אם מדובר באהבה היא מחזיקה רק שלוש שנים
מאותגרות כימית המבוזבזות במגורים משותפים לא מחייבים ובכך הם
מכהים את חוד המטרה של האהבה שנועדה להניח בסיס איתן לזוגיות
המשותפת שחוברת ליצירת חיים חדשים קריא משפחה עם ילדים
ואנחנו יודעים שהאהבה נגמרת אם לא נמהר להעלות אותה
על פסים של הערכה כבוד ידידות חברה והוקרה
זה כלפי האחר אנו יודעים שהאהבה
נלמדת ואפשר אט אט להתאהב
בדמות שעד לפני דקה
זה לא היה עולה
על דעתה.

אנו
מכירים בכל
הסוגים של האהבה
על כל קשת הגוונים ושלל
האפשרויות הגלומות בה כולל
זאת הקושרת מין עם מינו שלו החובר
לאחדות משפחתית קריא שותפים לדרך אחת של חיים.

חד מיני חד הורי מותר

אשר לקהילה ההומו-לסבית הרי שאנו רואים כי החוקים
מתגמשים גם עימם ומתירים להם לחיות זה עם האחר
מרשים לאבות חד-מיניים להקים משפחה שתעניק
להם הגנה רוחנית ואהבה נפשית
שאנו בני האדם מוצאים
רק כאשר זה באחר
אנו נוגעים
בצלם
אנו מסתופפים
מתוכם אנו שואבים כוחות
אותם אנו מכבדים מעריכים ואוהבים
ומכלכלים מהותם מפיותינו שלנו
הוא בשר מבשרנו
משפחתנו.

ברם
ההפוכה מתרחשת
אצל הגברים ההטרוסקסואלים
גם אם הם בנו את הבית גם אם הם היו אלו
שחירפו נפשם על המולדת אין זכות להם עומדת
כבני אדם הכמהים למסגרת של משפחה עם ילדים שמחים.

אין להם שום זכויות במשפחה ובחיים זכותם למות

כגיבורים בהגנה זכותם העיקרית היא לכלכל
לשלם ולתת מכיסם עבור כלכלת הבית

של משפחה שהגבר לא גר בה

שכבר חיה עם אדם

המתנכר לעצם

מהותם

מעל חמישים אחוזים
מהתלונות המוגשות למשטרה הם כוזבות

כך כותב ניצב-משנה ד"ר פיני יחזקאלי
המכללה לביטחון לאומי
במסמך הנשען
על מקורות אמת ופורסם
בכתב העת המשטרתי מראות.

מעל חמישים אחוז

יופי
כוח
חכמה

יופי

יש לכל בני האדם נשים זכו להרבה יותר.

כוח

יש לכולנו ולגברים במיוחד יש די והותר.

חכמה

היא כלי ראשון במעלה חכמה טבעית וראש טוב יש
גם לגברים וגם לנשים אבל לפעמים יותר ויותר פעמים ככל
שאנו מתקדמים חכמה אפשר לרכוש דעת ניתן לקנות
והשכלה מחכימה גם טיפשים ואין לה
בלעדיות רק על הגברים.

מעל חמישים אחוז

כאן נתפסות הנשים החכמות והמלומדות עם המכנסיים למטה
כאן רואים בבירור שהחופש הכולל שניתן לאישה
הפשוטה והלא משכילה שעדיין לא למדה
גבולות של שליטה לעשות בכישרון
הפיתוי כאוות נפשה
הן מההיבט של
מכירת גוף לצרכיי אהבה
ממשיך בהצגת יופייה בעירום
המככב גם בסרטים כחולים וגם במדרכות הערים
המוביל אותה גם לנצל את יופייה על הגבר
כשאת פחדיו הכמוסים הוא כבר
גילה וחשף את המוגלה
בביטול הלכות
וחוקים כתובים ואת עצב
כמיהה הנואשת של
הגבר
לחום גופה
של האישה ואת
שליטתו הבלתי מעורערת
על יצר קמאי העתיק והאסור בטאבו חברתי
של לאהוב נשים במובן כל המרבה הרי זה משובח.

היום הגבר מעוקר מכל תכונותיו נוצותיו נתלשו ואינם
כלי זינו לחינם ועל השולחן ממתינים עוד כמה ניתוחים נוספים
להוציא את העוקץ לכל הגברים ולהפוך אותם לעבדים
כדי שהנשים תישארנה יפות ובריאות
הרבה יותר מטופחות כדי
להמשיך ולפתות.

תם ולא ונשלם.

פמיניזם כצנזורה

למרות שתחילת המאבק הפמיניסטי היה אווילי ובסגנון של תנו לנשים לשחק בצעצועים הגבריים ההמשך התהפך ל-תנו לגברים סיבה להיות.

Christina Aguilera - Hurt

@ כל הזכויות שמורות למקור בלתי ידוע. (2001)

עד לפני זמן לא רב ידענו שכדי להיות גבר נדרשת עדות נשית "מהו גבר ללא אישה" (? what's a man without a women) וגם הפוך, אישה איננה אישה אלא אם אכן היא מממשת את מיניותה על ידי ההחדרות.

 תחילה ביססו הגברים את מיניותם על ידי שוביניזם, מאוחר יותר על ידי פאלוצנטריזם או פוסט שוביניזם מגובה בנאורות. המין השני, או כפי שהוא נהנה להכנות עד סוף המאה הקודמת: "המין האחר", אחראי כמעט באותה המידה ל"אחריותו" ולמניעים של אלה שביקשו לדרדרו או שכיוונו להגדרתו הדיכוטומית.

אולם, בימים אלה נראה כאילו תמו הימים הנוראים ההם ובפנינו עומד עידן חדש שמבקש לפרוץ, עידן דיגיטאלי ונשי לחלוטין כפי שפורסם לא מכבר, הפריית ביצית ללא זרע הינה פעולה אפשרית לביצוע כבר בימים אלה ואם הדבר עדין אינו יעיל כל כך הרי שבעוד מספר חודשים הוא יהיה יעיל אף יותר משאר השיטות האנאלוגיות להפריה। אין ספק שלפחות ההפריה הפרימיטיבית שבהחדרה הגופנית של הזרע הגברי אל תוך הנרתיק המבייץ תחשב אקט מגוחך ואולי אף פסול מבחינה היגיינית או מוסרית.

הפעילות המינית כפי שהיא מוכרת לנו היום עדין מתורצת לרוב כפעולת רבייה או כמעשה שיש בו פגם מוסרי כלשהו כאשר אין הוא מתורץ כך החברה השמרנית נהגה מאז ומעולם להשמיץ ואף לפגוע באלו המבקשים לקיים את יחסיהם המיניים ללא אפשרות רבייה כלשהי.

שלושת הדתות המערביות הראשיות, היהדות, הנצרות והאסלאם, טוענות ללא ליאות לחוסר המוסר המשווע וליחס אותו רוחש האל כלפי כל אלה אשר מקיימים יחסי מין ללא מטרת רבייה (וגם כנגד אוננות) דברם נתקבלו בקלות יחסית על ידי ההוכחה הטבעית או האלוהית שהראתה שאכן זוגות חד מינים אינם יכולים להתרבות בעצמם, ועל כן נכון יהיה להציגם כבלתי מוסריים ואף כמסוכנים וכטפילים חברתיים.

והנה היום, בעתיד המתהווה, יכולים זוגות לסביים להתרבות בעצמם וללא כל סיוע פלוצנטרי לדת אין כעת סמכות כלשהי לקבוע "אי מוסריות" כנגדם ולמעשה אף לא כנגד שום אישה, אלה עברו כאלים של ממש אל המחוזות הבלתי תלויים של המין.

במחוזות הללו, המין כמו הרבייה, הינם מעשה של מעבר למוסר ואף של מעבר לאדם. הנשים שעד כה נתפסו כאנדרדוג של המציאות האנלוגית הפכו כמעט בן לילה למין על שלראשונה עומד בזכות עצמו ללא כל תלות בגורם אחר.

הפירמידה הבבלית של הגברים ומקדשי ההי-טק קרסו על עצמם והחזירו לגברים רבים את ערכם הריאלי נשות ההי-טק, כמו גם הטכנולוגיה הדיגיטאלית החולשת והביו טכנולוגיות, נותרו לבדן כמובילות חברתיות, אם לא בתחום הכלכלה אז לפחות בתחומים החברתיים והרוחניים। גם היום, עם ההתמוטטות ההולכת והמחמירה של הנאסד"ק ושווקי הטכנולוגיה העולמיים, אין לאיש ספק בדבר החשיבות הטכנולוגית ובדבר הקידום האבולוציוני של הדיגיטליזציה.

העולם האנלוגי, כפי שכבר נכתב, קרס ואיתו קרסו, אף סממנים תרבותיים רבים: השעון האנלוגי, הטלביזיה האנלוגית קולנוע "איכותי" (שאינו הוליוודי), הספרות המודפסת, טלפון, חוטי, קלטות, מכתבים, טייפים, וידאו, מוסיקת רוק, טראש תיאטרון, עיתונות, פשיזם, נאורות ומין גברי (שאינו הומוסקסואלי).

במקום אלה קיבלנו: דיסקים לצריבה, טלביזיה לווינית- דיגיטאלית, אינטרנט ומציאות חלופית, טלפונים סלולאריים, מוסיקה אלקטרונית, מטריקס ובלוק באסטרים, אי מיילים, mp3, טמגוצ'י וכן, גם את מין העל החדש- נשיותו נכון, המין ה"חדש" הזה איננו נתפס עדיין בצורה המשתמעת משורות אלו אך הנסיבות והאירועים שהתרחשו ועתידים להתרחש ישנו את פני החברה.

למעשה כבר בניתוק המיני יש משום עליונות הגברים שהיו בעבר הגורם המרבה והמהווה התגמדו כעת לכדי אנכרוניזם ופרימיטיביות הנשים לעומתם הצליחו להוות בזכות עצמן גורם כלכלי מוביל בתעשיות ה"חכמות" מבלי שהשתחררו לגמרי מהטלאי הנשי שלהן והדיכוטומיות הגבריות בעליל.

ולמרות שתחילת המאבק הפמיניסטי היה אווילי ובסגנון של תנו לנשים לשחק בצעצועים הגבריים ההמשך התהפך ל-תנו לגברים סיבה להיות. הגברים של ימינו עדין זוקפים לעצמם צורה מסוימת של רלוונטיות או "גבריות", אך כבר היום עם ההתחזקות של הגורמים ההומוסקסואלים ניתן לראות כיצד המאבק לרלוונטיות הולך ונהיה מגוחך יותר ויותר। הגברים, בדומה לנשים, העבירו את זירת הקרב למחוזות המיניים שלהם והם נזהרים ביותר שלא לפלוש לטריטוריות העצמאיות של הנשיות। אולם, בהיעדר "טבעיות" ואמונה נראה כי המאבק להישרדותם הסמיוטי של הגברים הוא קרב אבוד מראש, בדיוק כמו המאבק הפוליטי לשוויון זכויות בארץ.

הגוף הגברי נשאר כיום כתלוי על בלימה בשל רצונן הרומנטי של כמות זאת או אחרת של נשים ליחסי מין הטרוגניים। הגברים, במאבקם על הרלוונטיות, עושים הכול על מנת להסתיר את סודות המין או נכון יותר את כזבי המין: בהיותם מרכז כוחני ופוליטי נחסמים לשידור ערוצי פורנוגרפיה, פרסומות עירום ובעיקר נעלם מן העין "מין גברי".

הפאלוס המאיים מוחבא בין כפלי הג'ינס ומתחת למעטה הקשוח של מה שטמון עמוק בזיכרון הקולקטיבי כגבריות. ובכן בעוד שהשיח בנוגע לגבריות מושתק במכוון, השיח על הנשיות פורח ומתפתח לכדי כלל השיח ובהשתקה הזאת אין משום הקפאת השמרים אלא דווקא הוכחה להכחדת המין הראשון, המין ה"חזק", הגבריות, לא צפוי שנראה בקרוב את מספר חברות הכנסת מתרבה באופן פלאי וגם לא את מספר המנהלות בחברות ההי טק, או אפילו את מספר הכותבות בעיתונות הפופולארית.

כל אלה הם מחוזות המשחק הגבריים הנשים כבר ויתרו על הרעיון הכללי שבגבריות ושל חוקיהם, הן ייצרו חוקים חדשים, חוקים שאינם גבריים ומחוזות דיגיטאליים בהם הגבריות איננה אפשרית. החברה הנשית החדשה קיי גרדנר, מוסיקאית ומלחינה פמיניסטית, חקרה רבות את הנושא ועל השינוי הקרב ובא היא מספרת: "הוא נוטה להתחיל במחווה, ולהבנות בהדרגה אחרי כל התווספות של סימן או מחווה".העולם הפוסט גברי לטענתה יתקיים בסופו של דבר מהמחווה לעולם הגברי כפי שהוא מוכר לנו היום. השינויים, מרחיקי לכת ככל שיהיו, ייצרו גשר עם העולם האנלוגי או הגברי ולמעשה יכללו בתוכם את העולם הגברי הישן כחלק מהחברה הנשית החדשה.

אז מה באמת הולך להשתנות טוב, קודם כל ישתנה השיח: כבר היום אפשר להרגיש כיצד משתנים מושגי שיח רבים, שוביניזם למשל הולך ומדרדר למעמד של אוטיזם ולעומתו מושג הפמיניזם נשאר נטוע איתן כגורם מבורך כחלק מהאזורים ה"נקיים" של השיח הנאור। הפאלוס של פרויד דורדר מ"יצירתיות" לרוע ואימה שיש להתרחק ממנו כמו מאש. בכלל, כל ייצוג גברי בשיח איבד את ערכו בתואנת מיניות ואילו הייצוג הנשי לפחות נשאר במקומו (של לאחר מלחמת המינים של ימי הפרחים העליזים בסיקסטיז) אם לא התווסף בפופולאריות או בערכיות חדשה.

האקדמיה לפחות ניקתה את עצמה עד היסוד מכל רפש גברי וקל להעריך כיצד "תתנקה" גם שאר החברה בעקבותיה. את יתר השינויים יהיה קשה לתאר במסגרת הלשונית הקיימת שכן היא עדיין גברית במהותה, וכן גם מערכת הסימנים בה היא משתמשת। אך חלק מהשינויים יתהוו בוודאי על ידי טכנוקרטיה והשתלטויות מדיה למיניהן כחלק ממערכת פיקוח על ה"מחווה" לעולם הגברי הישן.

מה יהיה על הגבר שני תרחישים אפשריים כאן. האחד: נוכחותו תהפוך עיוורת וחסרת מהות ועם זמן לא רב מדי הוא פשוט יעלם מהעולם הרלוונטי ולמעשה יחדל להתקיים (למשל בעזרת בקרה גנטית על מין הילוד). האפשרות השנייה היא שהגבר יחדל אומנם להתקיים במישור הרלוונטיות אולם הנשים יפקחו עליו על מנת שלא יעלם כליל וכדי שיישאר לספק את הדחפים המיניים שלהן.

ידוע לכל שהמערכת המינית של האישה מפותחת מזו של הגבר, ושאישה מסוגלת להגיע לסיפוק גם מבלי חדירה פיזית לגופה, מה גם שהטכנולוגיה מסוגלת להביא פתרונות יצירתיים לנושא ועל כן הגיוני יותר לקבל את התרחיש הראשון שבו תסתיים נוכחותו המיותרת של הגבר עלי אדמות. ולסיום, תפילה קצרה כגבר, בן אחד הדורות האחרונים של מיני, אינני כועס או מצר על הכחדתי, נהפוך הוא, אני מברך על התהליך האבולוציוני שעתיד להתרחש אני מקבל בהכנעה את היעלמותי הקרבה ומשתדל למלא את זמני בסגידה מתמדת לאדון המתחזק והגודל.

אני זועק, בצורה אווילית משהו, על היותי רלוונטי, על היותי מין אך בשום פנים אינני נאבק. המאבק בנשיות הוא המאבק באנושיות כפי שהיא אמורה להראות וכפי שהיא אכן תראה. הנשיות היא הצורה הראויה היחידה לחיים אנושיים על פני כדור הארץ ומחוצה לו. ועל כן לא נותר לי אלא ללחוש תפילה קצרה: - מי ייתן ותבוא גם נשיות עלי.

Summer Son - Texas

הטרדה מינית ויזואלית

חשפנות נשית היא הטרדה מינית

הטרדה מינית

ידוע לכל בר בי רב, שהויזואליות חשובה לצורך משיכה ראשונה, למעשה היא הכי משמעותית בנוגע שלאר החושים שלנו. המבט שלנו צובר כמות עצומה של מיידע חזותי ומעבד אותו תוך שניות ובהרף אנחנו חורצים דעה כמעט מוחלטת לשלילה ולחילופין אנחנו רוצים לראות עוד.

השאלה הנשאלת כאן היא, האם כוחה של המילה המדוברת חזק יותר מאשר הצגה ויזואלית של המשמעויות הנלוות. כלומר, למה כאשר אומרים לגברת יפה שיש לה רגליים ארוכות וכל כך יפות שברצוננו לדעת היכן הן נגמרות, אנחנו חוטאים בהטרדה מינית?

כי מבחינה ויזואלית, מי שהציגה ארוכות הן הרגליים, ידעה ומודעת עד קצה סופם, שהיא עם מיני קצר, תמשוך את העין ותסיח את דעתה לחטוא בנושא אריכותם.

דהיינו, שליש מעם ישראל, {המגזר הדתי} טוען בתוקף שגוף חשוף של אישה בבגד מינימאלי ואפילו רק במקצת. מהווה עבורם עבירה איומה. ומי שמתלבשת דווקא לאידם, היא כופרת על פי הלך חוקתם – שליש מהעם, שני מיליון בני אדם!

בשורה התחתונה: בעשור האחרון נוצרו חוקים המגבילים הטרדה מינית על כול קשת היוצרות של ההיבט הזה. רק דבר אחד שכחו, את המבט, את הויזואליות, את השידול בתמונות, את הנערות הצעירות שחציין לא לבושות. שכחו שזו הטרדה מינית ויזואלית, חזותית וישירה שפוגעת בול במטרה.

כי כמו שלא אומרים על אישה מוכה שהיא מחפשת לקבל מכות. ככה לא צריך לומר על החושקים ביפיפיות שהם רוצים רק לצוד אותם מאוד. ומהצד השני ולא נעים לומר, נשים מודעות לכך שהן מהוות הטרדה מינית מהלכת. ואפילו טוענות שלבוש האישה מהווה את החירות על הגוף שלה.

כך עבור שחרור האישה מהבגדים של חירותה, אנחנו משלמים עין בעין, דהיינו סופגים את ההטרדה בסבר פנים של ברוכים הבאים להפשטה.

David Cook - Billie Jean

מעל חמישים אחוז תלונות שווא נגד גברים

כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראיתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים

Baccarat - yes sir i can boogie

מאחר ובמשטרת ישראל בחרו להסיר מאתר המשטרה את גיליון מספר 187 מובאים לכם כאן ציטוטים חשובים שהועתקו מילה במילה לפני כמה שנים.

מאת: ניצב-משנה ד"ר פיני יחזקאלי - המכללה לביטחון לאומי
מראות המשטרה גיליון 187

חוסר אונים

אוכלוסיית "מקרי השווא"

קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית.

 

מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראיתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם).

 

מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות  נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.

הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשוביניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.

קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה.

 

מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.

גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב

בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, יטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך

עורכת הדין כנרת בראשי מסבירה שחייבים להילחם
גם בתלונות כזב ובנשים שמעלילות על גברים
עושים סדר עם בן כספית 06.07.2009

מותר האדם מהאישה - לאו

מותר להן ליפות השדופות כגבעול שהנץ לדגמן את עצמן ולהציג ברבים את ניצת הדובדבן, וכמובן שהצילומים נעשים ברשות הורים, תוך השגחה צמודה של הורה הנוכח בזמן הצילום ובכך הוא מכשיר את קטינה ונותן לה גושפנקא חוקית

מאת: י.ל. יוסף

ת'אמת אני אגיד בלי להתבייש, בלי לקשקש, בלי ליפות את המילה הכתובה, ככה דוגרי, בא לי לומר לנשים כמה מילים:

אני אתחיל בווידוי קטן

אני לא נגד זיונים בשירותים וגם לא נגד משגלים בחסות יצאניות, אני לא מתנגד למראה של אישה יפה חציה עירומה וגם אין בלבי טינה על עצם החשיפה, אם היא יפה! אבל צריך לעשות סדר בבלגן, צריך להביט אל העתיד וצריך לקבוע מחדש את הכללים ולא ככה סתם לשבור את הכלים. לצאת מהמטבח וישר לפשוט את הבגדים.

ככה לא מתנהגים

ונתחיל באחד מהכללים שהכי מתעתעים בנו ולמעשה, כלל זה הוא אשר גורם לכולנו לחשוב על סקס מחשבות מלוכלכות. והכלל המשונה מעיד לכשעצמו!

אישה יכולה להיות דוגמנית בכל גיל, יען אישה בעודה ילדה שטוחת חזה, ועל שפתיה שיירים מחלב אימא. יכולה להפוך למודל שמציג את קולקציית האופנה האחרונה. להיות לדוגמנית מהשורה הראשונה, להפוך לטאלנט בחסות חתימה מאשרת של ההורים. המתירים לביתם להתפרסם בזכות יופיים של המעורמים המתגלים מפיסות הבד שבהם הילדונת נעטפת כפי כמצוותה של המעצבת, אשר דוגלת בלבוש חווה, ומינימום בגד ים זעיר הוא חובה.

מלכוד מפחיד

ראשית, אנו יודעים כי ילדה קטינה אסורה על הגבר הבוגר ממנה ביותר משלוש שנים, זו אקסיומה שהולכת איתנו כבר כמה אלפים טובים של עידנים. ילדה היא ילדה ולא משנה לנו אם יש לה ציצי של בוגרת, או שהיא יפיפייה מסחררת. כל מה שחשוב לנו הוא העובדה שגילה החוקי שם אותה על המדף עם התווית, מותר לראות אבל אסור לגעת. יען רק להביט.

מבטים כמחשבות ועל פי חוק מותר לחמוד

אם נציץ במחמדים הנגלים בסוכנויות הדוגמנות הן בארץ ובעולם ובפרט בחבר המדינות גם, נגלה כי הילדות הקטינות, הנשים הזעירות כרונולוגית בלבד, נרשמות בהמוניהם לסוכנות דוגמנות זו או אחרת. ושם, כדי לקטלג את יופיין כאובייקט לחיקוי. הן מצטלמות בשלל תנוחות שחלקן מינניות.

ובראיונות עם צלמי אופנה ברשת FTV הצלמים מכריזים ללא משא פנים, קבל עם ועדה, ולא פעם אחת, ולא רק הצלמים, כולם בפה מלה אומרים כי הם מעדיפים את יפי הנעורים. ולמען האמת, הם צודקים עד שרשי שערות השיבה שאין בקודקודם. לנערה צעירה אין שמץ של קמט. חזותה שדופה, העופרים רק הנצו, ומכך היא המודל המושלם עבור כולם.

תומתה היא עוצמתה

על כן מותר להן ליפות השדופות כגבעול שהנץ לדגמן את עצמן ולהציג ברבים את ניצת הדובדבן, וכמובן שהצילומים נעשים ברשות הורים, תוך השגחה צמודה של הורה הנוכח בזמן הצילום ובכך הוא מכשיר את קטינה ונותן לה גושפנקא חוקית שמנציחה את האיוולת הנסחרת.

מכאן, הדרך הופכת לסחרחורת משוכללת שמטרתה העיקרית היא למכור לגברים את הצילומים המפתים ולהרוויח מכך כסף תמורת המחמדים הנגלים. ובמילים אחרות, על פי חוקי ה FBI של ארצות הברית, אין איסור על ילדות וקטינות להצטלם ולפרסם את בוק הצילומים ומלבד שהם לא יכילו תמונות החושפות את אברי המין. אבל אפשר לחשוף את הכול, גם בלי להתמקד באזורים האסטרטגיים שכתובים בחוק. מלבד זאת, הכול הולך, ולעיתים, מינימום מלבושים, מעלים את מפלס החשק הרבה יותר ממערומים גלויים,

התום איננו יתום

פה אנו נוגעים בבעיה הכי גדולה שיש בתוכה אבסורד – לילדה הדוגמנית הקטינה והמדהימה, מותר לפרסם עצמה בצילומים מרהיבים כשהיא עטופה בבגדים אוויריים, בחסות הסוכנות והאמרגנים ובאישור ההורים שיופייה של ביתם הוא מכרה יהלומים לדידם. דהיינו לקטינה מותר להציג את הגוף מהצד החצוף, ובשלל תנוחות נועזות ומקניטות, לקטינה מותר למכור את הצילומים לכל מי שחפץ בהם, כדי להרוויח מזומנים, בסדרות של מאות תנוחות, בבגדים צמודים שלגופה נדבקים, או בשמלות קצרצרות עד כי אפשר לראות לה את הטיטולים המבצבצים השלל גוונים וצבעים.

באישור ההורים ובחסות ספר החוקים

אלא מאי? אלו שקונים או צופים, או מורידים את התמונות של הקטינה אל המחשב שלהם, אלו שהתפתו למעיין הנעורים ושילמו עבור התמונות לסוכנות המפיצים – אותם אנו מכנים סוטי מין ויש המפליאים ואותם מכנים פדופילים כדין. להם אנו קוראים אשמאים זקנים. ואם חלילה ימצאו במחשב של הברנש שעיניו חמדו רק לראות נפלאות עלמת חן בתמונות יהיו מתחסדים שבשם החוק שאיננו מפריד בין הסוחר לקונה. ויעמידו את הסוטה לדין שהעונש הקבוע בחוק עלול לשלוח אותו אל מאחורי הסוגר והבריח כשאות קין טבועה על מצחם.

החוק מחמיר עם המפיץ ולא עם המציץ

דוגמא נפלאה מספקת הסוכנות רוברטו הישראלית. להם יש אתר שאיננו נגיש לתושבי הארץ. אבל כול העולם חוץ ממדינת ישראל יכול לראות את הבנות היפות. באתר ששמו אמיס אנג'לס מוצגות עשרות רבות של נערות ישראליות שרובן קטינות בלבוש נועז עד בוטה שאיננו משאיר מקום לדמיון. וכדי לחדד את הזיכרון, נציין כאן את היפיפייה המהממת אגם רודברג, המוצגת באתר בסטים אינסופיים של תמונות בלבני נשים או בבגדי ים אשר בקושי רב מצליחים להסתיר את חמוקיה השופעים.

וזאת חרף העובדה שגילה הכרונולוגי בזמן הצילומים הללו היה גיל בת מצווה. וכוון שדאז היא נחשבה על פי החוק כקטינה לכול דבר, הרי ודאי שההורים הסכימו להפוך את ילדתם למוצר סחיר. וכוון שרק מנויים שבכרטיס האשראי משלמים. יכולים לחזות בכול מאות התמונות. ולא רק בדוגמאות. הרי לכם מצב של קטינה המוצעת כסחורה עסיסית בעירום חלקי לכול דכפין שיש לו מזומנים תמורת יופייה המדהים של הנערה שאותה כולנו מכירים.

האגם מלא ברבורים

אז אתם הקוראים תגידו, כיצד יתכן מצב כזה מקסים שהחוק מתיר בפירוש וההורים מסכימים בחתימתם, להציג ולסחור בתמונות של הקטינה ביתם. ומאידך הטאבו החברתי אוסר על החומדים להביט בתמונות כל שכן לשמור במחשב את יופייה עלי אדמות. וזאת לא רק אגם רודברג שמופיעה בין הנערות הצעירות. עוד עשרות צעירות ישראליות נוספות, נוטפות מחמדים בחזייה ותחתונים שרובן ככולן קטינות יפות עד להדהים.

אז שוב אני שואל: כיצד לכל השדים והרוחות הגענו למצב כל כך מטומטם, שלילדה מותר לפשוט בגדים לעין המצלמה, מותר לה למכור את התמונות. – ולחושקים בחמודות, אסור לראות? ובטח שלא לשמור את העלמה בקובץ של תמונה במחשב ככה סתם לדוגמה.

יען, כיצד הגענו לכדי אבסורד מוחלט, בו ילדה יכולה להציג חמודות בוסר בתמונות ובצילומים שאינם משאירים מקום לדמיון להפנים ולהרוויח כסף מהקונים שעל פי כל אמות המוסר של הנזירות החסודות נחשבים לסוטים המסוכנים לכול הקטינות עלי אדמות.

מי יודע

האם נחה עלינו רוח הבלבול? האם התחרפנו לגמרי ואין יותר גבול?
למי יש תשובה? מי יכול להאיר את טירוף המערכות ולהסביר?