עניין של גברים: נשים מכות

האיתות המגיע עתה מהוליווד ברור: גם נשים הן אלימות ואכזריות

בסוף השבוע שבו נבחר ארנולד שוורצנגר למושל קליפורניה, היה "להרוג את ביל - פרק 1" של קוונטין טרנטינו הסרט הנצפה ביותר בארצות הברית. סמיכות הזמנים מזמינה פרשנות משותפת, כמשל על נשים, אלימות וקולנוע.

שוורצנגר בנה את הפופולאריות שלו על סמך דמויות קולנועיות אלימות גדולות מהחיים, וניתב את העוצמה הזאת לעולם האמיתי, שבו רץ למשרת המושל. במסע הבחירות שלו קרה לא פעם ששחזר פוזות או ציטוטים מסרטיו. אף שכמה נשים האשימו אותו בהשפלות מיניות או בגיפופים לא קרואים, הוא זכה ב-43% מהקול הנשי.

ב"להרוג את ביל", שיצא להקרנות שלושה ימים אחרי הבחירות, מציגות נשים רמת אלימות אכזרית שהייתה שמורה עד כה רק לגברים מהסוג של שוורצנגר. בסרט הזה, במקום שיש

נשים עורפות איברים. ראשים מותזים. דם פורץ בשלושה גוונים של אדום. באחת הסצנות, השחקנית צ'יאקי קוריאמה, בחצאית צמר וז'קט של תלמידה, שואלת גבר אם הוא רוצה לשכב אתה. כשהוא משיב בחיוב, היא דוקרת אותו. "אתה עדיין רוצה לחדור לתוכי?" היא שואלת, כשהיא מפלחת את גופו בסכין, "או שאני חדרתי לתוכך?"

אם כוח פוליטי נבנה על מספר הגוויות שעל המסך, כפי שקרה כנראה בקליפורניה, נותר רק לראות איזו קריירה פוליטית מכינה לנו קוריאמה. "להרוג את ביל", המציג את האלימות המאוד מסוגננת שלו כדיאלוג שנון בתמונות, הוא האחרון בשורה הולכת ומתארכת של סרטים וסדרות טלוויזיה המציגים לצופים נשים פראיות החמושות בנשק. מסדרת האנימציה "בנות הפאוארפאף" ועד לסדרה "זהות בדויה" של רשת אי-בי-סי, שבה מגלמת ג'ניפר גארנר סוכנת חשאית קטלנית בבגדי סטרץ', נשים זורעות הרס ופורענות שעד לא מזמן נחשבו לנחלתו של המין השעיר יותר.

שמונה שנים אחרי שלוסי לולס הכירה לצופי הטלוויזיה בכבלים את זינה הנסיכה הלוחמת ועולמה הפרוע, האיתות המגיע מהוליווד ברור: התקדמת בחיים, מותק. עכשיו לכי להרוג מישהו.

מאבדות את הראש

באולמות הקולנוע האמריקאיים, שמהם הקיז בלט הדמים של טרנטינו 31 מיליון דולר בשבוע הראשון להקרנות, ידעו הנשים בקהל לזהות את הקשר בין אלימות על המסך לכוח במציאות. כ-40% מרוכשי הכרטיסים בסוף השבוע הראשון היו נשים, כך נמסר מסרטי מירמאקס. לסרט שבו דמויות מאבדות את הראש, פשוטו כמשמעו, "זהו קהל נשי גדול מאוד", אומר פול דרגרבדיאן, נשיא חברת אקזיביטור ריליישנס, העוקבת אחר נתוני הקופה.

הן באו לראות את הטבח. "הסרט מחזק נשים", אומרת קרולין הרנקו, בת 22, במרכז דנוור, אחרי שצפתה באומה תורמן המפלסת את דרכה ברצחנות ב"להרוג את ביל". "ברוב המקרים, הנשים מוצגות באור חיובי", מוסיפה הרנקו. "כולן כל כך קשוחות".

ביוסטון, סוכנת נדל"ן בת 45 ושמה רייצ'ל ווטקינס, שלקחה את בעלה לסרט, אומרת שתרצה לצפות בו שוב, והפעם עם בתה בת 15"אני חושבת שזה מה שהבנות צריכות לראות, במקום סרטים טיפשיים", היא אומרת. "זה משהו שכדאי להן לחפש".

התוקפנות על המסך "משקפת מגמה בתרבות בכלל", אומרת מרתה מקוהי, מעורכות הספר "Reel Knockouts", על נשים אלימות בקולנוע, שגם הרבתה לעבוד בתוכניות הגנה עצמית לנשים. מספר הנשים הלומדות אמנויות לחימה, מתאגרפות, מחזיקות נשק ומקשיבות לתקליטים של קורטני לאב ופוקסי בראון, עולה בהתמדה בעשורים האחרונים. באופן טבעי, יותר נשים מרגישות בנוח כשהן רואות דמויות כמותן משתלבות בפעילות, כתוקפות ולא כקורבנות גרידא.

בשנות ה-90 נהגה מקוהי להקרין קטעים של שחקניות בתפקידים אלימים בהרצאותיה במסגרת לימודי נשים, וביניהם סצינות של לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית 2" או רנה רוסו ב"נשק קטלני 3". סטודנטיות בעלות תודעה פוליטית התרעמו על הקטעים, היא מספרת. "הן אמרו, 'אם נשים יתחילו להתפעל מאלימות, לא נוכל לומר שהאלימות היא בעיה של חברה גברית'".

אבל בשנים האחרונות, נשים צעירות אינן נרתעות מתוקפנות פיסית, בקולנוע ובמציאות, אומרת פטרישה פירסון, מחברת "When She Was Bad", על נשים אלימות ומיתוס התמימות. פירסון אומרת ש"אצל נערות צעירות יותר, אין בכך סתירה של תחושת הזהות המגדרית".

ההשתוללות הרצחנית שממלאת את רוב הסרט "להרוג את ביל" היא יותר פארודיה מחוכמת מאשר זוועה נטורליסטית. הקהל יודע שהסרט לא מתייחס ברצינות לאלימות של עצמו. כמו סרטיו האחרים של טרנטינו, גם "להרוג את ביל" משחק על סרטים מוכרים אחרים, והנושא המרכזי בסרטים אחרים - לפחות אלה שהצליחו מסחרית - הוא לעתים קרובות אלימות.

מרביצות ומתלבשות

גם ב"מלאכים של צ'רלי: בהילוך גבוה" האלימות מזכירה יותר משחק וידיאו או וידיאו-קליפ, עם התפוצצויות על ימין ועל שמאל. בסדרת הטלוויזיה "באפי ציידת הערפדים", שהגיעה בחודש מאי לסיומה בתום שבע שנים, או בסדרה "מכושפות", לנשים יש כוחות על-טבעיים, ביניהם כוחות אלימים, התואמים להפליא את מלתחותיהן המדהימות.

דמויות אלה מספקות לנשים שבקהל הצופים פורקן עקיף לכעסיהן, אומרת ג'ואן מורגן, מחברת הספר "Chickenheads Come Hometo When Breaks It Down Roost: A Hip-Hop Feminist

מורגן אומרת שתלך לראות את "להרוג את ביל" עם חברותיה. "נשים מפתחות כעס", היא אומרת, "וכשאין דרכים מקובלות על החברה לשחרור הכעס הזה, סרטים כמו 'להרוג את ביל' מספקים קתרזיס עצום".

חוץ מזה, היא אומרת, יש משהו מרתק במיוחד בקרב בין נשים. "גדלתי בסאות ברונקס, ולא היה משהו שעצר את התנועה בשכונה כמו שתי נשים שהולכות מכות באמצע הרחוב", היא אומרת. "בקרבות בין גברים היו כללים של כבוד, אבל אצל נשים לא היו גבולות. כשידעת שהיום תלכי מכות, היית באה לבית הספר בשיער אסוף בצמות, וזלין על הפנים ובגדים שאי אפשר למשוך ממך. כי נשים יפשיטו זו את זו וינסו להשאיר צלקות".

חרף ההבדלים ביניהם, כל התיאורים הללו שולחים מסר משותף בנוגע לכוח וחברה, אומר הנרי ג'נקינס, ראש התוכנית ללימודי תקשורת השוואתיים במכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT). "בתרבות הפופולרית, כוח מבוטא על ידי אלימות", הוא אומר. "כך אנחנו יודעים מי מסוגל לבעוט, לחתוך או לירות ביריב". דמויות המסוגלות לפוצץ דברים על המסך, יכולות להפעיל עוצמה כלכלית או לרוץ למשרת מושל קליפורניה.

אבל אפילו בתפקידים האלימים, עדיין לא הכל מותר לגיבורות המסך. בניגוד לגיבורים הומריים קלאסיים, גיבורי הפעולה הגבריים, המחריבים ערים ושוחטים מחזרים כדי לזכות בנערה, גיבורות "להרוג את ביל" וסרטי "המלאכים של צ'רלי" אינן מחליפות את המלחמה באהבה.

כמו התיכוניסטית הרוצחת שמגלמת קוריאמה, הן פשוט בלתי חדירות, בכל המובנים. הקהל עדיין לא השתחרר מהתפישה הוויקטוריאנית שלפיה האקט המיני פוגם בשלמות האשה, אומר ג'נקינס. "יש הרגשה שאם יש לנשים מיניות, הן מתמסרות לשליטת הגברים", הוא אומר.

"להרוג את ביל" הוא סיפור על שכול אימהי. הסרט קופץ אמנם קדימה ואחורה, אבל על ציר הזמן, הדבר הראשון שאומה תורמן עושה הוא ללפות את בטנה השטוחה ולזעוק על התינוק שלא נולד שאבד לה. הסרט הוא נקמתה האכזרית על כך שנשלל ממנה תפקיד הכלה והאם.

אן קירני-קוק, המנהלת את המכון לפסיכותרפיה של סינסינטי ועובדת עם מתבגרות, אומרת שתיאורי הנשים החזקות והאלימות, שהן בדרך כלל פרי דמיונם של גברים, בעצם מחלישים את הנשים בעולם האמיתי. "מה שקורה כאן הוא שככל שנשים צברו עוצמה כלכלית ופוליטית, המסר היה שכדי להצליח, את צריכה להיות כמו גבר", היא אומרת. "זה נמשך גם בתפקידים כאלה. ההתנהגות הסופר-גברית הזאת מוסיפה תהילה לגברים, לא לנשים".

בשבוע שעבר, בקולנוע בטיימס סקוור, האפשרות ש"להרוג את ביל" נוגע לפוליטיקה של המינים נעלמה לחלוטין מעיניו של ג'סטין לורי, מעצב גראפי בן 33. "בכלל לא שמתי לב שדווקא נשים מפעילות את האלימות", הוא אומר. כמו בסרטיו של שוורצנגר, כוכב הסרט האמיתי הוא האלימות עצמה.