עניין של גברים: קרנות מזבח

אם חד הורית מקבלת אלפי שקלים מהמדינה כהטבה על שהיא השליכה את האבא של הילדים

אביתר בנאי – אבא

בבואנו לעסוק בחזקת הגיל הרך וברשות השופטת מול חוק ארכאי המעניק לאם זכות בלעדית על הצאצאים, עלינו להבין שעצם המושג "חזקת הילד" משמשת לנוגעים בדבר, איזור לחימה על המקורות הכספיים. ומאחר ובשנת 2004 נחשב עדיין הגבר לארנק שלמונים לנשים במגוון רחב של תחומים. הרי המסקנה המתבקשת מכך היא שיש כאן אפליה בוטה המשרישה את העוול שנגרם לנשים.

ומכך, אני מלא פליאה על עזות המצח של הדוקטור לאנתרופולוגיה חברתית הגברת אסתר הרצוג, המנסה לשדל אותנו, בני המילניום השלישי. להנציח את האפליה, כוון שאסור לגברים לשמש אבות לבנים ונגזר עליהם משמיים לשלש כל חודש שלמונים לאישה שכבר גזלה מהגבר את המשפחה קומפלט, על כל המאפיינים הנלווים.

ראשית הגרושה הטריה עם הילדים שנמצאים בחזקתה, זוכה אוטומטית לתמיכה מלאה מטעם רשויות המדינה, אשר משדרגות את דרך חייה במתן עשרות רבות של הטבות המסתכמות בממוצע של

5000 שקלים לחודש ימים

שנית, האב שסולק מביתו ומשפחתו, נאלץ לחלק את משכורתו בין עצם מבשרו ולילדיו שאינם גרים עימו. אב שכזה, נידון לחיי נוודות נצחיים כשהוא מונצח בדרכים חוקיות, לשמש למשפחת הנוטשת גב כלכלי וזאת בנוסף לשלל ההטבות המגיעות לה מטעם המדינה שהנפיקה את האבסורד בחסות שדולה פמיניסטית המתעתעת בנבחרי העם כשהיא רוכבת על נושא האלימות במשפחה, כאילו שרק הגברים משתמשים באלימות.

וכפי שכולנו לא יודעים, נושא האלימות במשפחה, משמש עילה בתביעות גירושים ולמעלה מחמישים אחוזים של נשים בהליכי גרושים, מתלוננות במשטרה כשהן משקרות במצח נחושה. וזאת על פי מחקרו של ניצב משנה דוקטור פיני יחזקאלי, מהמכללה לביטחון לאומי, שקבע "כי למעלה מחמישים אחוזים מהתלונות המוגשות למשטרה מתבררות כתלונה כוזבת". ופורסם במגזין המשטרתי "מראות" לפני כמה שנים.

מכך, כאשר רואים גברת כבודה כמו אסתר הרצוג, יוצאת במאמר מלא שטנה בגנות השוויון בחזקת הילד, כאשר קוראים את דבריה המטורפים, רואים כי לנשות השדולה הפמיניסטית בארץ, אין דין ואין דיין ופניהם לא מיועדות לשוויון מגדרי כפי שהן מנפנפות בחוצות ומספרות לנו. אנו מבינים מכך, שהמטרה המוצהרת של חזקת הילד, היא לשמר את הקלף היחיד המעניק לאימהות לילדים די כוח כדי לשלוט גם מרחוק על האבא הן כלכלית וגם נפשית, ואפילו אם הוא איננו מתגורר עימם יותר.

ולמעשה, חוק חזקת הילד כפי שהוא מיושם היום, נותן בידי נשים את הזכות לשדוד מהגברים את המשפחה על הילדים ולהשימם בכלא המזונות לכל החיים.

שיטה זו היא כל כך קלה ליישום, עד כי לאחרונה אנו רואים, שנותרנו עם שלם של ישראלים, המחולקים ל- גברים כעבדים למזונות. ולנשים שבכל קופת המשפחה זוכות בעודן מעיזות להתלונן שהן מקופחות.

המשמעות היא פשוטה

חוק חזקת הרך, המעניק משמורת אוטומטית לאם הילד, עד הגיעו לגיל 6, מעניק לה גם את הזכות להמשיך בחזקת הילד עד הגיעו לבגרות, כוון שטובת הילד איננה מאפשרת לעקור אותו מביתו לאחר שהוא התרגל לסביבת המחיה שלו. דהיינו ובמילים אחרות, חוק חזקת הילד עד גיל שש שנים, שולל לצמיתות את אבהותו של הגבר על ילדיו, גוזר עליו עשרים ואחת שנות מאסר למזונות. ומחבל קשות בנפשו של הילד, הגדל באין אב התומך בו נפשית, אבל מצייר דמותו כאבא מזומן המשלם ומתמיד רק לשלם.

לסיכום, זו הפעם הראשונה שמעיזה חתולה פמיניסטית, לילל בדמגוגיה פטריארכאלית כשהיא מנפצת במחי קולמוס את כרעי התרנגולת של משנתה עצמה הדוגלת בשוויון זכויות מלא ללא אפליה מגדרית. זו הפעם הראשונה, שמנסים לסבן אותנו במילים של חדלי אישים המנצלים את הנאורות כדי לנצח במאבק על המקורות הכספיים. זו הפעם הראשונה, שגברת מהשדולה, מכניסה גול עצמי כאשר היא טוענת על עליונות הגברת, לעומת יכולת חינוכו של האב בחזקת ילדיו.

ובכך היא מנפצת את גולת הכותרת החרוטה על דגל הפמיניזם – הדורשת שוויון זכויות, אבל מאידך מסרבת להאציל סמכויות.

חוק חזקת הגיל הרך

כאן נמצאת מדורת ההבלים של עירוב דת והלכה יהודית בשעטנז לא מובן של שופטים חילוניים שאינם בקיאים בהלכה היהודית המבוססת וכתובה.

כעקרון, עד גיל 6 נקבע שרירותית, ע"י ההלכה הדתית הרואה באם משענת לילד הרך בשנים, הרבה יותר מאשר האב, במיוחד ובפרט בגילאים הקטנים. ההלכה היהודית גם פוסקת בפירוש, כי מזונות הילד חלים על האב לבדו. ולא רק זאת, ההלכה איננה מחייבת את האב בתשלום מזונות לילד כחלק אינטגראלי מהפרידה בסכום הנקבע שרירותית, ההלכה היהודית מודעת ליכולת שכרו של הגבר ומכך היא מחייבת אותו לשלם מזונות רק עבור צרכים הכרחיים. מעבר לכך, על האם והאב להתחלק שווה בשווה. וחל עליהם דין הצדקה וכפי שזה נשמע, "דין צדקה" משמעותו רק ואך ורק אם רוצים לתת (צדקה), או אם יש עודף של כסף בכיס.

ראוי לציין כאן, כי כאשר בני זוג מתחתנים, הם נישאים על פי הכללים שנקבעו בהלכה, אבל כאשר הם נפרדים, הם עושים זאת מול שופטים חילוניים שאינם בקיאים בהלכה אבל משלבים אותה בפסיקתם. ומכך הם גם חוטאים לאמות המידה שקבעה המדינה בחוק המזונות משנת 1959 האומר בסעיף קטן 3א כי אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. ועוד נאמר בסעיף קטן ב' באותו המקום: "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". חוק נאור זה, איננו מיושם בבתי הדין האזרחיים למשפחה. ולמעשה, השופטים החילוניים משתמשים בפסק ההלכה הדתי, כדי לחייב את הגבר לשלם.

אבל, אליה וקוץ בה – על פי ההלכה היהודית, "צרכים הכרחיים" הם מינימום שבמינימום, במושג "צרכים הכרחיים" לא מקופלים הוצאות כגון: ספרים, גני ילדים, קייטנות, שיעורים פרטיים, טיפולי שיניים ושאר התוספות שהיום מגיעים בעסקת חבילה אחת כאשר גוזרים על הגבר לשלם מזונות לילדיו שאינם דרים עימו.

כעקרון שקבע השופט המחוזי חיים פורת - "צרכים הכרחיים" נחשבים על לרמת חייו של העני בישראל, והם עומדים על סך של 880 שקלים.

אבל השופטים הנאורים בבתי הדין למשפחה, חיברו להם לנוחיותם את המושג צרכים הכרחיים ופתחו פתח לנשים, לנפח את ההוצאות עד כדי כך, שהיום פוסקים מזונות בסכומים אסטרונומים שאינם מאפשרים לאבא להתקיים בכבוד. ולא רק זאת, אלא בגין החיוב הגדול שנופל על הגבר, הוא נאלץ לחיות באשפתות, כי למערכת בתי הדין האזרחיים, אין הגבלה על סכום ההכנסה. ומבחינתם, שיעבוד האבא בשלוש משרות ורק שישלם לאם את המזונות עבור הילד.

המושג טראומה כמנטרה

ובאשר ל"חזקת הרך" עד גיל שש שנים, הרי כאן נמצאת המלכודת האמיתית, כי על פי ההלכה, ילד אשר מלאו לו 6 שנים, חייב לעבור לחזקת האב כדי שילמד אותו תורה. אבל, כאשר ילד גדל שש שנים בסביבה אחת עם האם, והיא מנהלת את המחלוקת בבית דין אזרחי, אין כול אפשרות להוציא אותו מחזקת האם, כוון שהיא טוענת ומגבה את טענותיה במסמכים רשמיים, כי ניתוק הילד מסביבת המחיה שלו, עלולה לחבל בו נפשית ולגרום לטראומה קשה. וברבים מהמקרים, הילד כבר הסתגל לפירוד ההורים והטענה דווקא צודקת.

ובשל כך, כוון שיש חוקי שעטנז המחברים הלכה עם חילוניות, נוצר מצב בו האב איננו יכול לקבל חזקה על ילדים כשהם קטנים (חוקי ההלכה) והוא גם איננו יכול לדרוש את ילדיו בחזרה לאחר גיל שש שנים (גם כאן על פי ההלכה) כוון שהשופטים, עושים להם משחק כרצונם ופעם מחליטים על פי ההלכה היהודית, ובשנייה קובעים על פי חוקים אזרחיים.