גן עדן לקדֵשות

ישראל היא גן העדן של הנערות העובדות מחבר המדינות

Era - Looking for something

מדינת ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם המשמשת גן עדן לקדֵשות, אני בכוונה לא רוצה להשתמש במילה העברית הנפוצה, משום שיש בה קונוטציות שליליות.

אבל קדֵשה היא קורְטיזָנִה, או הָטְאירַה, שהן למעשה נערות ונשים מכל שכבות הגילים אשר עוסקות במִקְצוע העָתיק.

הבהרנו על מה אנו כותבים אז נמשיך לגלגל את המילים

אז כך, מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבספר החוקים שלה אן שום התייחסות לקדֵשה. למעשה הקדֵשה איננה נמצאת בחוקי המדינה כישות נפרדת. כל החוקים בהם מופיעה הקדֵשה, נוגעים לסובבים אותה, ואלו יכולים להיות בני הזוג שלה, המעסיקים שלה וכל האחרים הטומנים ידם בצלחת המזומנים שמרוויחה הקדֵשה. ועל פי נתונים שהגיעו מהוועדה לסחר בנשים קדֵשות ומרוויחות 3000 שקלים ליום עבודה אחד. או למשמרת אחת.

והחוקים מחמירים עם הסובבים את הנערה העובדת למחייתה, החוקים הם דרקוניים בלי יוצאים מן הכלל, השמים ידם באתננה של הקדֵשה, נחשבים אוטומטית לסוחרי נשים כולם - בן זוגה של הקדֵשה מוכרח להיות בעין החוק המעסיק שלה או זה שמעביד אותה כי אחרת טוענים יפי הנפש, איך הוא מתיר לה לעבוד. או מרשה לבת זוגו לעסוק במִקְצוע העָתיק, כאשר הוא יודע ומודע לעיסוקה.

גם מי שמארגן עבור הקדֵשה מקום בו היא תוכל לקבל את האורחים המשלמים לה במזומנים, נחשב גם הוא לסוחר בנשים, כל מי שמתווך בין הקדֵשה לאנשים החושקים ברגע אהבהבים איתה, נחשב למעסיק שלה.

אפילו העיתונים היומיים שלפנים התירו לקדֵשה לפרסם את עצמה, הפסיקו לפרסם כוון שהחוק ראה בפרסומים שידול שמפורסם ע"י המעסיקים את הנערות העובדות בניגוד לרצונן. - וזאת חרף המלצותיה של כבוד השופטת הדסה בן עתו שמליצה בחום בדו"ח הגנוז להתיר לנערות העובדות לפרסם עצמם, מהסיבה שכך הן לא תצטרכנה לעמוד בקרנות הרחוב כשהן חשופות לאלימות הצצה מבעד לצללים של הרחובות וסמטאות הערים.

דרכון דיפלומטי

אבל בשום מקום בחוק, באף פסיק של ספר החוקים, אין התייחסות ספציפית לקדֵשה עצמה, לעצם עיסוקה, למוסריות של מקצועה או לעצם הגדרתה כנְעֵרָה עובֵדֵת העומדת בפני עצמה. לא רק זאת, גופים הנוגעים בנושא הסחר בנשים למטרת מיגור התופעה, הורידו הנחיות ברורות למערכת אכיפת החוק, דהיינו משטרת ישראל. ובהנחיות נאמר, כי אין לעצור את הקדֵשה בשום אופן או תנאי, מאחר ואין היא אשמה בשום דבר! לדעתם היא אומללה, נרקומנית, או שהיא סבלה מהתעללות מינית בילדותה.. על כן עברה האומלל מעניק לה דרכון דיפלומטי אשר אוסר על רשויות החוק לעצור אותה או להאשים אותה בגין עיסוקה. יחד עם זאת נאמר עוד כי יש לקחת מימנה הצהרה כתובה מי הוא או היא שמעסיקים אותה. ולחיוב אדם לתת הצהרה אין לו אח ורע בעולם, כי מה מבקשים רשויות החוק? בתכלס יש כאן מעין איום סמוי, תלשיני, תספרי לנו וגם אם זה הזוי אנחנו נכתוב ואת תלכי לחופשי.

הקדֵשה כזמיר

ובמילים אחרות, לא רק זאת שנֱעָרות עובְדות חסינות ממעצר. ישנה הוראה חסרת תקדים, אשר מחייבת את רשויות החוק לבקש או לדרוש מהגברת להפליל את מי ששם ידו בדרך זו או אחרת באופן עיסוקה. כלומר זכותה לעבוד במִקְצוע העָתיק, אבל אסור שיהיו לה שותפים. דהיינו היא מחויבת על פי חוק להיות בודדה, דבר המשאיר אותה גלמודה. ומכאן התחיל המהפך שהשאיר את רשויות החוק חסרות אונים לנוכח התופעה.

תם עידן המתווכים

ראשית ובראשונה, גברים הפסיקו להיות המעסיקים של הנערות העובדות. התפקיד עבר באופן טבעי לנשים שהיו פעם נֱעָרות עובְדות והיום הן בוגרות בכדי להיות אטרקטיביות. רק כשהפעם הזאת, אין האישה שמעסיקה את הנערות נחשבת למאדאם. כי בכל המקרים של פשיטה משטרתית על המוסד בו היא הבעלים והמעסיק, היא פושטת חולצה נשארת בחזייה סקסית מציגה את עצמה כנערה עובדת ומכך אין לרשויות החוק שום אמצעי אכיפה, כי מי יכול להוכיח, היא הרי אישה, לו היה זה גבר, בו ברגע האזיקים על ידיו היו נצמדים. כך נשארה המשטרה אימפוטנטית ולבטח שהיא איננה יכולה למגר את התופעה. כי אין עוצרים נערה עובדת. אגב, גם אין מבקשים ממנה לשלם מס על ההכנסה.

יעלה ויבוא

כלומר, בעשר השנים האחרונות, שודרג מעמדה של הקדֵשה והיא יכולה לעסוק במִקְצוע העָתיק בלי לתת דין וחשבון לשום גורם, בלי לפחד שחלילה יעצרו אותה. ובלי לשלם אגורה שחוקה אחת למס הכנסה. וכפי שכולם כבר יודעים, קדֵשה ממוצעת העוסקת בתחום מספר ימים בשבוע, מרוויחה שכר גבוהה מזה של מנכ"ל. כי על פי רישומים מדויקים גם כתובים בפרוטוקולים של הוועדה לסחר בנשים אנו יודעים כי סך ההכנסות הממוצעות לקדֵשות, נקוּבות על למעלה משלושים אלף שקלים לחודש, למשמרת של שלושה או ארבעה ימים בשבוע. כאשר רובן של הקדֵשות, עובדות ברציפות 48 שעות ויותר.

דודו טסה - הלילה לא

סבן-אילבן

יען יש קדֵשות העובדות סביב השעון, אלו מרוויחות כמעט כפליים מהאחרות. ולמען הסר ספק, נוסיף כאן, כי רוב הקדֵשות העבריות, הן אימהות לילדים מתבגרים כאשר בנוסף להשתכרותן מהעבודה הקשה, הן מפליאות לבקש מהביטוח הלאומי את התקציב שכל אם חד הורית מקבלת, כאשר היא איננה עובדת. זאת מאחר ואין כל אפשרות לדעת אם הנערה היא קדֵשה ועובדת במִקְצוע העָתיק. היא חסויה.

חצויה

ברגע שהנערה מצהירה על עצמה שהיא קורְטיזָנִה, אוטומטית לוטים עליה את פקודת החיסיון ושמה האמיתי מוסתר לחלוטין. באשר לכך קיים סיפור ידוע: מוסד מכובד בלב תל אביב, זכה לפשיטות רבות של מחלק מוסר. ובאזלת ידם, הם הפעילו נוהל מימי המנדט הבריטי, והוציאו צו הרחקה ל 15 יום לנערות שעבדו במוסד. וכדי שלא יהיה ספק למי מן הנערות הוא מכוון. מחלק מוסר הדביק על דלת המוסד את השמות האמיתיים של הנערות שקיבלו צו הרחקה. בו ביום, פרצה זעקה אדירה מכל אותם הגורמים הנשיים העוסקים במיגור התופעה. בתביעה למשטרה להסיר לאלתר את שמות הנערות העובדות מהסיבה שאסור להלבין את פני הנערה העובדת. וכי זאת בושה שצריך להסתיר ולהחביא. ואכן, שמות הנערות הוסרו מדלת המוסד. והיום מחלק מוסר נזהר מלחשוף את הקדֵשה ובכך נחתמה העסקה וכל השמות האמיתיים של הנערות העובדות, הפכו באחת לסוד השמור ביותר במדינת ישראל, מדינה ששמו של ראש שירותי הביטחון הכללי גלוי וידוע לכל בן אדם. אבל חל איסור להציג את שם האמיתי של נְעֵרָה עובֵדֵת. היא יותר חשובה מראש השב"כ, או שהיא מטיסה מטוס קרב.

גברת ג'ייקל ומרת הייד

לא רק זאת, את הקדֵשות לא ניתן לגלות באמצעים רגילים, הקדֵשה נוהגת להחליף את הכינוי שלה חדשות לבקרים, במשמרת ערב היא יכולה לכנות את עצמה יסמין ובמשמרת בוקר סיוון, במוסד אחד קוראים לה ירדן ובעסק אחר מכנים אותה שרון. את המטרמפוזה הזאת גם אפשר לראות בפרוטוקולים של הועדה למיגור הסחר בנשים. אחת המשתתפות הקבועות בוועדה היא גברת בשם לינדה אשר בעברה הייתה נערה עובדת במשרה מלאה. וכאשר היא חזרה בתשובה, היא לא ויתרה על המטרמפוזה בשם, כי על פי רישומי הפרוטוקולים היא מופיעה תחת כמה שמות שונים, בדיוק כמו קדֵשה ממוצעת, שבנוסף היום יכולה וגם מבצעת מגוון ניתוחים פלסטיים על מנת להצעיר את האברים המזדקנים. וכדי להחליף מסכה בעבור האורחים המזדמנים, הן כדי שלא יכירו אותה ברבים. וגם כדי לתת למתארחים הקבועים את התחושה שהיא הקדֵשה נערה חדשה.

סיפור יציאת מיצריים

קדֵשות רבות הן נשים מחבר המדינות שהשתקעו בארץ עוד מהימים בהם המדינה שלנו הייתה מוצפת בצעירות רבות שבאו מרצונן, או הוברחו לארץ דרך מיצריים או תימן. וכולנו זוכרים איך רשויות שדות התעופה ניסו לעצור את התגנבות היחידים בטיסות לארץ. רק שלעיתים החשד נפל על כשרים. והפרסומים על עוגמת הנפש שנגרמה לעולים ארצה בחדווה, גדעה מרשות שדות התעופה את הרצון להילחם בתופעה - ומלחמת המיגור הועברה למשטרת המוסר, אשר תוך שנתיים מופלאות הטיסה על חשבון משלם המיסים את רוב רובן של המסתננות. שיכנה את המלשינות חודשים ארוכים בבתי מלון של ארבעה כוכבים, והתירה להן לעבוד כרגיל עד בו היום למתן עדותן בבית המשפט נגד אלו שאילצו אותן. ואפרופו, גם כאן בפרוטוקולים של הוועדה לסחר בנשים, מעידים נציגי הרשות האוכפת, כי הנערות העובדות שהוא בבית המלון, כמה חודשים, כאשר להן גם נותנים דמי כיס. ובבוא יום הדין, הן פשוט נעלמו כמו שמעולם לא היו. חלקן העידו, אבל המשטרה מצאה פטנט לריבוי ההיעלמויות. הנערות חויבו לתת הצהרה ועדות בפני שופט. ואז על חשבון משלם המיסים, הטיסו אותן לארץ מוצאן וחסכו את התשלום עבור שהייתן בבית המלון. ובעקבות העדויות הרשות השופטת קיבלה את הצהרתה של הנערה כדבר אלוהים חיים. והכניסה לבתי הכלא את הגברים ששמם הוזכר כמעורבים אשר שמו ידם בקלחת הגלובליזציה והרוויחו כסף על חשבון נערות מחבר המדינות שהוברחו ארצה מרצון לגן העדן הנדון.

הולכים ובאים – באים והולכים

ניצב יוסי סידבון אמר על זה בוועדת הכנסת שנלחמה למיגור התופעה, "אנחנו שולחים אותם בחזרה לארץ המוצא, אבל הן חוזרות בזהות שאולה". ניצב יוסי סידבון מוסיף ואומר בפרוטוקולים, שיש קדֵשות שנשלחו וחזרו כמה וכמה פעמים ובכל פעם הן הופיעו במראה חדש ובדרכון על שם שונה - אבל הסוף טוב, משטרת ישראל שדורבנה ע"י חברות הוועדה למיגור התופעה בראשות זהבה גלאון, עשתה את מלאכתה נאמנה.

תם השרב הגדול השמש רד לים הכחול

היום כבר אין בארץ נערות שהגיעו לכאן ללא מסמכים רשמיים. היום לכל הקדֵשות מחבר המדינות יש תעודת זהות כחולה בגלל סבתא רבא שהייתה יהודיה, או שהיא לאזרח ישראלי כדת נשואה. יען יש לכל קדֵשה מסמכים רשמיים שהיא עולה חדשה, ומכך היא בהחלט חוקית. ובאין איסור בספר החוק המונע מהנערה לעסוק במקצוע העתיק. פורחת ועולה התופעה. ובמקום למגר אותה אנו מגבירים אותה. בכך שהשדולה הנשית, פותחת לקדֵשה מטריה חוקית. ומעניקה לה חסינות.

אזלת יד

כי נגד אלו השוהות בארץ כחוק אין למשטרה שום סיבה לצדוק או להתערב. אין שום פיסקה חוקית האוסרת על תושבת ישראל לעבוד במִקְצוע העָתיק. היום פרט למתי מעט הקדֵשות הן כבר אינן מטיילות על המדרכות ומשדלות את הולכי הרגל להיכנס עימן לחצרות הבתים. כך שהן כבר אינן מהוות מטרד לשכנים. ובכך אפסנה המשטרה את סעיף השידול שיש בו מעין הטרדה. ובזה הוכשרה הקרקע להתרחבות התופעה. כי באין סעיף המאשים בשידול. נפתח חלון למחול הגדול.

גן חיות

רק בתחנה המרכזית הישנה, נוהג הכתב הפלילי לשעבר בוקי נאה לערוך סיורים קבוצתיים לקהל משתוקקים ביזארי ומסביר להם את עובדות החיים על רובע האורות האדומים. בלווי רמקול ותוך התייחסות בהמית לנערות הנרקומניות שמוכרות את מרכולתן בעבור הסם. הוא מציג אותן והן עומדות בצורת סימן שאלה - תרתי משמע.

היום הקורְטיזָנִות עובדות במוסדות מכובדים, בחדרים מפוארים, הרחק מטווח היד של מערכת אכיפת החוק. ואפילו אם המשטרה יודעת על המתנהל בתוך החדרים, אין היא יכולה לעשות מאומה.

הרי קדֵשה איננה אשמה במומה

למעשה, לא רק שהקדֵשה איננה אשמה, ההפך הוא הנכון, על פי מכון תודעה העוסק בחקר התופעה כבר עשר שנים. ומקיים מרכזים להוצאת הקדֵשה מהמעגל. הקדֵשות הן נשים אומללות שחוו טראומות והתעללויות קשות בילדותן ומכוון שכך, יש לעזור להן בכל אמצעי שיש. וכאשר מדובר על כל אפשרות שיש, הרי אם האמצעים לא קיימים אז מבקשים מרשויות המדינה להקציב משאבים. ומאחר ומדובר בנשים ונערות שביסודן הן אומללות וכוון שלבבות נבחרי הציבור נכמר בגינן. ירדו כמה מיליוני שקלים מן הכנסת אל ערוגת הגן.

וגן העדן כבר כאן

כעת, אחרי ספין תקשורתי שקיפד את ראשו של הנחש האדם, חווה הפכה לסיבה למסיבה, מיליוני שקלים הוזרמו לעמותות ולאנשים טובים שיעזרו לקדֵשות לצאת מהמעגל ולחזור ולהיות נשים רגילות שמרוויחות פרוטות שחוקות. הוקמו מקלטים המיועדים לקדֵשות שאין להם אמצעים לקנות עוד כימיקלים שיעשו לה נעים. יש כמה וכמה מרכזים שאליהן מגיעות הקדֵשות כדי לקבל הרצאות נגד העבודה הזרה. או לעסוק במלאכת יד מרגיעה כמו טווית קורי עכביש. וגם לזכות בטרפיה המסובסדת לפרוטות מאנשי מקצוע ויועצים מומחים הגובים מהנערה מזומנים סמליים כרווחים. יש במרכזים גם נשים שלפני ולפנים או בזמן המנדט, היו קדֵשות בעצמן, רק שעכשיו נחרצו בהן אותות הזמן. והן מעבירות את המסר לכל אותן הקדֵשות הצעירות שהנה תראו, כולנו נהפוך למקומטים ובבוא הימים - העלומים כעלי שלכת נושרים, ושהפגיעה הנפשית הורסת אותן לחלוטין.

דבר אחד נשכח מהקדֵשות שהזמן לקח

הקדמה צועדת וביכולתה להקפיא את היופי לעוד כמה שנים של מראה עלומים, היא יכולה גם להצעיר את הגזרה, לשדרג חזה שנפל ולהזקיפו בנכפל. יש בוטוקס שמעלים קמטים, יש סיליקון למילוי ישבנים נפולים, יש מגוון רחב של טיפולים, שהיום הקדֵשות בנות הארבעים ויותר, עם ילדות בשירות חובה, נראות יותר צעירות משלהן הבנות. יש גם גלולות כדי להרזות, יש מגוון רחב של אפשרויות ללא גבולות. והכי חשוב, יש לקדֵשות את החופש לעבוד. בלי בוסים על הראש, ובלי לעשות חשבון.

הן עובדות, והכסף זורם לכיס תוך דקות

פאולו קואלו, כתב את הספר 11 דקות, הספר הוא סיפור וכשלעצמו הוא גם עבודת מחקר חשובה על התופעה שהגלובליזציה יצרה. מסופר שם על נערה שחצתה יבשות וימים והגיעה למעמד הנכסף של קורטיזנה עצמאית. לא לחינם שם הספר הוא אחת עשרה דקות. שמו ניתן, כוון שזה הזמן הממוצע שהקדֵשה מקדישה לאורח. - המחירים לזמן המוקצב הם מינימום 100 שקלים. בלי תוספות לגחמות שלכל אורח יש ומשלם והאתנן כמובן משתלש.

סיפור מגנזך המדינה

השופטת הדסה בן עתו, חקרה במשך שנים ארוכות את התופעה, היא נעזרה בצוות מומחים, התייעצה עם ניסיונם של רשויות חוק בארצות זרות לגבי הקדֵשה. ובסופו של מחקר, היא הגישה כרך עב כרס, אשר רובו לא נשזף לעין הציבור. לא רק זאת, בכל אותם פעמים בהם היו ניסיונות לפרסם חלק מהמחקר, המסקנות, בוטלו כלאחר יד. ואל נשכח שהמחקר נערך בשנות השבעים. ואלו שדחו את המסקנות חיים במילניום השלישי.

כל העולם צועד קדימה

אבל רק כאשר מדובר על נערה העובדת במִקְצוע העָתיק, אנחנו ולא עמיתנו בימי הבנים של ציד המכשפות. חושבים אחורה - בכל אותם הפעמים שמזכירים את המילה קדֵשה. אשר דווקא היא האישה המשוחררת של הזמן המודרני, היא נתפסת כיותר חלשה מהקורְטיזָנִה שחיה ביוון העתיקה. ובמה הדברים אמורים?

רצון חופשי או אילוץ

וככה כתוב בדו"ח בן עתו הגנוז

"בניגוד לדעה המקובלת בציבור אנו סבורים כי רוב הזונות אינן עוסקות בזנות בניגוד לרצונן אומנם אמת שחלק מהם הגיעו לעיסוק זה בלחץ של אחרים ועוד נחזור לנושא זה כשנדון בסרסורים אך נאמר כבר כאן שגם במקרים של לחץ ופיתוי הנערה היא זאת שלעיתים קרובות יוצרת את ההזדמנות להפעלת לחץ כגון: שהיא מגיעה חסרת פרוטה אל העיר הגדולה נענית להזמנות של זרים לפרנסה ולהוציא עליה כספים כאשר כמעט ברור לקראת מה היא הולכת לפעמים היא נרתעת ברגע האחרון כאשר כבר אחרה את המועד.

יחד עם זאת יש להדגיש כי חלק נכבד מהזונות הגיעו לעיסוקן ללא כל לחץ ולא בשל פיתוי של סרסור אלא מיוזמתן הן, לפעמים בעצת חברה או שכנה על כל פנים – תהיה הדרך בה הגיעו לזנות אשר תהיה – הרי להוציא מקרים נדירים ביותר אין אישה עוסקת בזנות תקופה ממושכת בניגוד לרצונה וללא שיתוף פעול שלה." (דוח בן עתו עמ' 20)

אחרי עשרים שנה

בשנת 1990 ערך המגזין "נגה" ראיון עם פרופסור מנחם אמיר, שהיה ראש המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופסור מנחם אמיר ביחד עם עמיתו דוקטור מנחם הורוביץ עסקו דאז בחקר מבנה הקדֵשות. בעבר אמיר והורוביץ השתתפו בוועדה בראשות השופטת הדסה בו עתו שבדקה את נושא הקדֵשות בארץ.

Britney spears - circus live

 בחירה מקצועית

וכך כותבת המראיינת רחל גיורא במגזין "נגה" גיליון מספר 19:

"כסוציולוג חוקר אמיר את מבנה הזנות. הוא מאמץ את ההנחה שקדֵשה היא בחירה מקצועית, בעקבות העיתונאית ג'ניפר גיימס, הוא רואה בקורְטיזָאנִה מקצוע שהועדף על פני מקצועות אחרים לאחר התנסות כמו מזכירות, זבנות וכיו"ב – מקצועות נמוכי הכנסה וסטאטוס אך מרובי ניצול. על בסיס התפיסה שהקדֵשה היא בחירה מקצועית, הוא טוען יש להעניק לקדֵשות תנאי עבודה הוגנים והגנה, הדרישות הללו אגב, תואמות את הדרישות של הקדֵשות עצמן".

בהמשך המאמר ממשיכה וכותבת רחל גיורא שפרופסור מנחם אמיר טוען כי המסקנות שנכתבו בדו"ח בן עתו, תקפות גם לאותה העת. הוועדה בראשות השופטת הדסה בן עתו הציעה: "להתיר להן לעבוד בכל מקום שבו יחפצו, כולל בביתן, ולאפשר להן להיעזר בפרסום"

בפרוטוקולים של הוועדה לסחר בנשים
מעריכים כי אומדן הנערות העובדות
לשנת 2006 עומד על רבבה.

בהמשך המאמר משנת 1990 שואלת רחל גיורא את אמיר למספר הנערות העובדות על פי הערכתו. והוא משיב ועונה לה, כי על פי מיטב ידיעתו, עוסקות באזור תל אביב כ-200 נֱעָרות עובְדות ובארץ כולה ישנם שש מאות קורְטיזָנִות שרובן הן ממוצא יהודי. וישנו ערפל סביב מספרן של הנערות "העוסקות במִקְצוע העָתיק בהסדרים אחרים כמו משרדי ליווי או משרדי שידוכים" בהמשך המאמר, פרופסור מנחם אמיר מתייחס לסוגי הנערות שעובדות, ובתשובתו הוא אומר כי העוסקות בזנות הן גם עקרות בית וסטודנטיות. ובתל אביב נפתחו מוסדות המנוהלים בדרך כלל ע"י מאדאם מבוגרת המעסיקה נערות לא מקומיות. ועל פי מיטב ידיעתו הוא מוסיף ואומר, רוב הנערות העובדות הן נרקומניות. וכי רובן הנערות נכנסו למקצוע בעקבות בריחה מהבית, או כוון שיצא להן שם של נְעֵרָה עובֵדֵת. וכי לקדמה ולמתירנות יש יד בהצלת נערות מלהגיע למִקְצוע העָתיק, כוון שבעידן הזה, לשכב עם משהו אין פירושו להיות קדֵשה. כך שלא כל נערה שקיימה יחסי מין מקבלת את הסטיגמה. ובכך פוחתים סיכוייה להגיע לתחום.

ובמילניום השלישי

היום טוענים ידענים המפעילים מרכזי סיוע לנערות העובדות, כי "זנות היא אונס לכל דבר. התומכים בטענה זו מבקשים לראות את הזנות כחלק מתוך חווית חיים נשית, שכוללת בתוכה דיכוי, השפלות, הטרדות ותקיפות. לטענתם, זנות נובעת מהשילוב שבין דחיקת נשים ממקורות הכנסה והשכלה, לבין ההחפצה המתמדת של נשים והתעללויות מיניות. התומכים בטענה זו מצביעים על כך שרוב העוסקים בזנות הן נשים וילדים, ומפנים למחקרים המראים שרבות מהנשים שבחרו לעסוק בזנות סבלו מהתעללות מינית בעברן, או ממצוקה כלכלית בהווה, או שילוב של שני הדברים. מכאן מסיק הפמיניזם הרדיקאלי שזנות היא לא בחירה אמיתית, אלא שחזור של טראומה מינית בחברה שמנצלת מין וכסף כדי לשלוט בנשים."

אונס – יסוד הסכמה ודיני ראיות

בסביבות שנת 1990 כתבה ציפורה האופטמן מאמר בנושא אונס, ציפורה האופטמן הייתה דאז משפטנית ועסקה במחקר והוראה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בתל-אביב ופעילה באגודה לזכויות האזרח ובעמותה לסיוע משפטי בפלילים.

ולהלן כמה ציטוטים מן המאמר

"מבין כל העבירות המנויות בקודקס הפלילי, בולט ייחודה של עבירת האינוס – עבירה שביסודה התנהגות אנושית טבעית ומקובלת – בעילה. בעבירת האינוס שלא כמרבית העבירות אחרות, כגון עבירות ההמתה, עבירות נגד הגוף, עבירות נגד בטחון המדינה ועוד – לא האקט הפיזי שביסוד העבירה, אלא הנסיבות האופפות הן אשר מעניקות לו את הגוון הפלילי; והמעשה עצמו לא רק שאיננו בהכרח מעשה אסור על פי-חוק, אלא שבהעדר אותן נסיבות מפלילות, הריהו דווקא אחת מצורות ההתנהגות האנושית הבסיסיות ביותר, אחד האופנים המובהקים של אינטראקציה בין בני- אנוש והגרעין לעצם קיומו של המין האנושי.

מהו איפה קו הגבול המפריד בין מותר ואסור? דהיינו בין בעילה מותרת ובין אינוס?

על כך משיב החוק לכאורה בפשטות, בהצביעו על נקודת הציון, המסמנת את גבולות האיסור הפלילי – הסכמת האישה. הייתה בעילה ברצון שני הצדדים, רוצה לומר בהסכמת האישה, הרי זו בעילה שבגדר המותר. אך היה והבעילה בוצעה שלא בהסכמת האישה הרינו נמצאים מעברו השני של הגבול, בתוך תחומי האיסור הפלילי. אך מה טיבה של אותה הסכמה שיש בכוחה לנטרל את פליליות המעשה? אמתי נוכל לקבוע כי הוכח קיומה (או אי-קיומה) של ההסכמה? על שאלות אלו אין מענה ברור בסעיפי החוק הפלילי, המגדירים את העבירה נושא הדיון."

קורבן העבירה תהיה תמיד אישה (סעיף 345 ג')

זוהר ארגוב - אל נבקש

בשורה התחתונה

לפני למעלה מעשר שנים, החלו לפרוח כפטריות לאחר גשם, מגוון רחב של עמותות, מוסדות, שתדלניות, עסקניות פוליטיות, במטרה למגר ולצמצם את התופעה שגורמת לנשים לעסוק במִקְצוע העָתיק. אלא מאי, אחרי עשר שנות פעילות אינטנסיבית, כאשר ממשל המדינה הזרים לעמותות סכומי כסף אדירים כדי ללחום בתופעה. התוצאה היא אחת! מגזר הנערות העובדות לא רק שלא צומצם, להפך, כמות הנערות העובדות הוכפלה מאות מונים. ומאלף נֱעָרות עובְדות בשנת 1990 הגענו ללמעלה מרבבה, דהיינו מעל 10.000 נערות עוסקות באופן קבוע במִקְצוע העָתיק. ונתונים אלו נמצאים בפרוטוקולים של הוועדה לסחר בנשים, בראשות זהבה גלאון. אפרופו הממשלה הנוכחית הקימה מחדש את הוועדה וכיושבת ראש נבחרה אורית זוארץ. כך על פי פרוטוקול מס' 6 של הוועדה לקידום מעמד האישה.

 

ומה עם וועדה לקיום מעמדו של הגבר?

ומה זה מעיד?

אם ננסה להפעיל את ההיגיון הפשוט המיושם על כל וועדה שמתבקשת ע"י המדינה להפעיל את סמכותה על מנת למגר תופעה חברתית שלילית. נמצא כי דווקא כאשר המדינה מפנה תקציבים ומחלקת כספים על מנת להכרית אחת ולתמיד את הבושה ואת בושת הפנים של הנערה העובדת. נגלה כי קורה דווקא מצב של ההפך הגמור. במקום לצמצם את תופעת הקדֵשה, במקום להגיע למצב שהתופעה לכל הפחות לא תתרחב. אנו פוגשים את המקפצה המאפשרת לנערות לעבוד יותר. את המטריה המעניקה לנערה חסינות.

ובמילים אחרות, מאז שקמו העמותות והמוסדות וכספים כיד המלך הוזרמו. התופעה אל על עולה. הקורְטיזָנִות פורחות, ונראה כי במקום לעצור את התופעה, העמותות למיגור גורמות לתגבור.

אילו היה מדובר בנושא אחר, בכל תחום של החיים, היינו רואים עריפת ראשים. כי אם תקציבים מוזרמים להכניע תופעה שלילית, והתוצאה היא הגברה של התופעה במאות אחוזים. צריך מישהו לתת את הדין, עם האשמים בפועל, עם אלו שהבטיחו למגר והצליחו לתגבר.

תחשבו שרשויות המדינה מקציבות כספים להקים בתי ספר, מאות מיליוני שקלים מוזרמים להשכלת הבורים. אבל במקום ללמד את קהל האנאלפבית, בתי הספר הללו מכפילים בעשרות מונים את קהל התלמידים והופכים את הבורים המעטים לאלפים רבים שאינם יודעים.

תחשבו מה היו עושים למנהלים, למורים ולכל הצוות שלקח על עצמו את עבודת קודש וביקש ללמדם דעת ובינה. ולחילופין הוא משיל מהתלמידים את כל הסייגים והבוגרים מקבלים תעודות על מוסר קלוקל. ולא זאת בלבד, התלמידים חניכי המוסד, מעבירים את השכלתם השלילית למתלמדים נוספים שהם מכירים, כי בתעודה שלהם הם קיבלו את הציון 10 בנבערות מדעת. וכסילותם הנבובה שחור על לבן כתובה וזאת להם הוכחה שהם יודעים טוב יותר משאר יתר המתבגרים.

כתבה השופטת הדסה בו עתו בשנת 1972

"יחד עם זאת יש להדגיש כי חלק נכבד מהזונות הגיעו לעיסוקן ללא כל לחץ ולא בשל פיתוי של סרסור אלא מיוזמתן הן, לפעמים בעצת חברה או שכנה על כל פנים – תהיה הדרך בה הגיעו לזנות אשר תהיה – הרי להוציא מקרים נדירים ביותר אין אישה עוסקת בזנות תקופה ממושכת בניגוד לרצונה וללא שיתוף פעול שלה." (דוח בן עתו ע"מ 20)

ובשנת 2009

בימים אלו, קיימים עשרות רבות של מוסדות המספקים שירותי מין לכל דכפין, רק בגוש דן יש למעלה משש מאות מוסדות שכאלו, חלקם פועלים ללא מורא כבר שנים ארוכות, צוות הבנות שמאכלס את המוסדות הנ"ל אוחז בוותק של למעלה מעשר שנים. והרשויות כבולות ידיים. אין הן יכולות להתמודד עם התופעה הנלוזה. וכל מה שיש לעמותות ולמוסדות למיגור התופעה זו הצעת חוק אשר תשלח למאסר את האורחים המבקרים.

לרגע לא חושבים כי האורחים הללו לא היו מגיעים למוסד אם הוא לא היה קיים

לא רק זאת, הצעת החוק הזו מכשירה את הקרקע לנשים נוספות להיכנס למעגל של הנערות העובדות. כי מה כבר איכפת לנערה אם יש לה חיסיון חוקי המאפשר לה לעסוק במִקְצוע העָתיק. לקבל כספים מאורחים שרובם התמכרו לסקס. עבדו ושילמו מס כדת על הכנסותיהם. בד בבד היא הקדֵשה פטורה מלשלם אגורה שחוקה אחת למס ההכנסה. ומי שיהיה אשם הוא זה שעבד, שילם את מיסיו למדינה. וזו בתמורה תשכן אותו בתא.

הכלא של לב לבייב

בדרום המדינה הולך ומושלם בית הכלא הפרטי הראשון, הוא נועד להכיל אלפים רבים של פושעים אשר המדינה החליטה כי עליהם לתת את הדין. לא מספיק שכל בתי הכלא בארץ מפוצצים עד עייפה רק בגברים המרצים את עונשם. כשחלק גדול הואשם ללא עוול בכפו כפי שהסנגוריה הציבורית אמרה ולא פעם אחד, אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות. וקיימת עובדה נוספת שהיא האבסורדית מכולן ומעלה שאלות קשות על סדר העדיפות של הרשות השופטת.

200 מיטות

בכלא נווה תרצה שהוא בית המאסר היחיד במדינה המיועד לנשים, יש כ-200 מקומות עבור נשים אשר פשעו והורשעו כדין. האם יש בזה היגיון כל שהו? האם בגלל זה קיימת התופעה שנשים פושעות אינן מקבלות מאסר בפועל? כי הרשות השופטת יודעת ומודעת לעובדה כי גם את ישיתו עליהן מאסר בפועל, אין שום מלון מהסוג הנכון שבו הן תוכלנה לרצות את עונשן. ובמילים אחרות, היכן לכל השדים והרוחות ישכנו את כל אותן המורשעות אם אין בית כלא שיכול אותן לקלוט.

נשים אוחזות במוסרות השלטון

האם בגלל זה התופעה של הנערות העובדות מקבלת תאוצה, האם זה אומר דברים חמורים על מערכת אכיפת הדין? הרי לפני עשר שנים מספר השופטים במדינה היה אחוז נכבד ונתח גדול שבעתיים מאשר נשים האוחזות בכס המשפט. והנה על פי נתוני בית המשפט בשנה האחרונה מסתבר כי היוצרות התחלפו וכשבעים וחמישה אחוז מהשופטים הן נשים. וכולנו הרי יודעים. אישה תמיד תהיה למען אישה.

ראו גם את מספר הנשים העורכות את המגזינים בארץ, אלו אמונות על חינוך, לימוד והשכלתם של תושבי ארץ ישראל בלי הבדלים בין מין למין. פתחו את הדף שבו כתובים חברי המערכת. ותמצאו כי מעל שמונים אחוזים מחברי המערכת הם נשים. ממסד ועד טפחות נשים!

פרופו

 במגזין מנטה של לפני כמה חודשים. ולא רק במגזין הזה, גם בשאר הירחונים והשבועונים שיוצאים לאור בארץ בשנים האחרונות. אני מגלה תופעה מעניינת. מותר לעורכות לפרסם כתבות על ויברטורים לסיפוק מיני של נשים, הוויברטור הפך לסמל המכריז כי כבר אין צורך בגבר. יש לו תחליף מפלסטיק צבעוני או מסיליקון רך, שחור או וורוד כלילך - אני מעולם לא ראיתי במגזין מכובד סקירה על אמצעים מלאכותיים סיפוקם המיני של הגברים. לא קראתי על וואגינה מסיליקון שיכולה לשרת את הגבר. או על שרוול מגומי שאיתו גבר יכול להגיע לפורקן ידני. גם לא ראיתי כתבה על בובה מפלסטיק שאיתה הגבר יכול להתחבק ולחשוב שהוא נמצא עם אשת חיק.

 

מעולם לא ראיתי דו"ח או כתבה על אמצעי לסיפוקו מיני של הגבר הישראלי. כאילו יש כאן טאבו, אבל לנשים מותר וגם מומלץ להשתמש במגוון רחב של אמצעים מלאכותיים כדי לספק את עצמן ללא צורך בעזר כנגדה. כי הדעתנות הנשית הרדיקאלית טוענת כי כאשר מדובר על סיפוקו של הגבר, זה נחשב למעין אונס קטן, הגבר הוא החודר, גם אם האובייקט עשוי מסיליקון והוא רק צעצוע המעוצב למופת.

ולסיום סיפור אמיתי

ישנו מוסד ידוע לשמצה ברחוב הירקון בו מספקות קדֵשות שירותי מין לכל דכפין, הן גם מפליאות להפעיל אתר אינטרנט בו הם משוחחות און ליין עם האורחים ומשדלות אותם להגיע. עסק זה קיים כבר כחמש שנים. מי שמפעיל אותו ידוע לרשויות המשטרה, הטלפונים שבהן עונה הפקידה רשומים על שם בעל המוסד. נגד המוסד מתנהל משפט על סרסרות לזנות. אחד ממנהלות המשמרת היא דמות ידועה בחיי הבוהמה של תל אביב, היא מתגוררת שנים עם חברה לחיים שהוא פינליסט בתוכניות טלוויזיה בערוצים הלאומיים. המוסד העלים כארבעים מיליון שקלים בשנות קיומו. היום כאשר רשות המיסים יוצאת למבצע אכיפה מתוקשר, אני מתפלא והמום מאוזלת היד שלהם...

לפתע נפל לי האסימון

מהכנסת הנוכחית הועדה לקידום מעמד האישה בראשות הגברת ליה שם טוב. ולהלן מספר ציטוטים מצמררים מדיוני הוועדה בעקבות התחקיר של אורלי וילנאי: ושימו לב היטב!

זכויות לישות שאיננה קיימת בספרי החוק

פרוטוקול מס' 153 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, י"ב באב תשס"ח (13 באוגוסט 2008), שעה 11:30

"רפ"ק רענן כספי -

קצין מדור חקירות מחוז ת"א, המשרד לביטחון פנים:

אם יאסרו היום על זנות ועל צריכת שירותי זנות, אני מאמין שנוכל לטפל, יש היום הרבה פעמים נשים עצמאיות, שלפי החוק יכולות לעבוד בזנות, אף אחד לא מונע מהן את זה. כשהמשטרה מגיעה, היא לא יכולה לסגור את המקום."

"כל עוד לא תהיה עבירה שאסור לצרוך שירותי זנות והזנות כשלעצמה אסורה, אני לא אוכל למנוע את זה כי תמיד יהיה ביקוש. זה כמו בסמים, למשל. אתם תגידו שבסמים יש עבירה, אבל עדיין יש סמים. פה אין עבירה."

"זהבה גלאון:
מצד אחד אנחנו נאבקים בסוחרים ובסרסורים ובכל אלה שמשדלים לזנות, אבל אנחנו לא נותנים מנדט גורף משטרה לפעול באופן אוטומטי עכשיו, לסגור הכול והיידה הפועל. אתה יודע, יש גם זכויות, לא מתאים לסגור לזמן בלתי מוגבל."

אסור לסגור מוסדות צדקה!

ככה אומרת זהבה גלאון

וככה נכתב שחור על גבי לבן לדיראון עולם!

והנה לכם זנות הלכה למעשה

ליאור פרחי וסאבלימינל - תזהר ממנה